מדינת ישראל הפכה בשנות ה-70 לראשונה למדינת רווחה, בדומה למדינות הסוציאל דמוקרטיות בעולם. מחאת הפנתרים השחורים עוררה את המודעות לפערים ולעוני שפשטו בחברה, וקידמה תהליך שהתבטא בירידה ב"מדד ג'יני" למדידת אי שוויון.
מדד ג'יני הבינלאומי, קובע ש-0 הוא מצב בו אין פערים כלכליים-חברתיים בכלל, ו-1 הוא מצב של פערים קיצוניים ביותר. ישראל הגיעה לתחילת שנות ה-70 כשהיא ניצבת על ציון 0.36 במדד ג'יני, ויצאה מהן עם ציון 0.31 במדד. הפערים הצטמצמו ברמה חסרת תקדים.
לשם השוואה, את העשור האחרון פתחה ישראל (ב-2011) עם פערים קיצוניים אף יותר מאלה שקדמו למחאת הפנתרים – 0.37 במדד ג'יני. לאחר מחאת קיץ 2011, לקראת סופו של העשור (ב-2017), עמדה ישראל על 0.35 במדד ג'יני, הפערים צומצמו (אך הם גדולים יותר מאשר ב-1979).
השנים הראשונות: עוני וקצבאות צנועות
בשנותיה הראשונות של המדינה, רשת הביטחון החברתית ומדיניות הרווחה בכלל, היו צנועות מאוד ביחס למדינות מערביות אחרות. ישראל שקלטה עלייה גדולה הקדישה את רוב התקציב שלה לצרכי תשתיות וביטחון, ולתקופה מסוימת אף הנהיגה קיצוב במוצרי צריכה (צנע). ההסתדרות הציעה לחבריה כמה ביטוחים, אבל מצומצמים באופן יחסי, ולא ניתנו לכל אזרח. התפיסה השלטת בהנהגת המדינה הייתה כי התמודדות עם העוני צריכה להיעשות בעיקר דרך שיפור בתנאי השכר, והמדינה לא העניקה כמעט רשתות ביטחון.
עם השנים המשק הישראלי צמח, אך המערכת הסוציאלית נותרה מצומצמת. מהקמת המדינה ועד 1970, הביטוח הלאומי בישראל הציע שלוש תוכניות בלבד: קצבת זקנה, קצבת ילדים וקצבה לעובדים שנפגעו. קשה לדמיין כיום את מערכת הביטוח הלאומי בלי דמי אבטלה ודמי קצבת נכות, שאז לא היו. הקצבאות שניתנו במסגרת שלוש התוכניות היו דלות באופן יחסי, דבר שהלך יד ביד עם רמות העוני הגבוהות.
דו"ח העוני שפורסם ב-1971 הצביע על כך ששיעור העוני בישראל גבוה בהרבה מההערכות, כיוון שמשפחות רבות סרבו לקבל טיפול כ"מקרי סעד". לפי הדו"ח, יותר מ-30 אלף משפחות חיו מתחת לקו העוני, בלי שהיו רשומות בביטוח הלאומי. באותה תקופה רק 18 אלף משפחות נהנו מקצבת סעד, מה שאומר שרוב העניים שנזקקו לסיוע המדינה, כלל לא קיבלו אותו ונאלצו להסתדר בכוחות עצמם.
המפנה: צמיחת הביטוח הלאומי
1970 הייתה שנת המפנה. הוחלט כי הביטוח הלאומי יגבה דמי ביטוח לטובת דמי אבטלה וקצבאות נכות. ב-1973 הוא כבר החל לחלק אותן. המוסד לביטוח לאומי גם הגדיל באופן ניכר את גובה התשלומים במסגרת כלל הביטוחים שהציע.
עוצמת הזינוק בחלוקת הקצבאות, ובהיקף גדילת מערכת הרווחה באותן שנים, משתקפת בגידול העצום בהוצאות הביטוח הלאומי. ב-1969 עמדה ההוצאה השנתית של הביטוח הלאומי על 2.9% מהתוצר הלאומי, בעוד שב-1976 היא כבר עמדה על לא פחות מ-7.1%.
באותן שנים בוטלו גם חלק ממבחני ההכנסה שהיו עד אז תנאי לקבלת קצבה, במטרה להפוך אותן לנגישות יותר לציבור שזקוק להן. ביטול של חלק ממבחני ההכנסה וההקלה על הנגישות לקבלת קצבאות, היו צעדים דרמטיים בהתפתחות מערכת הרווחה הישראלית. הם הובילו לגידול בזכאות לקצבאות, וכתוצאה מכך לעלייה דרמטית בתשלומים שהעביר הביטוח הלאומי לציבור.
הגידול בתשלומי הביטוח הלאומי הוביל לעלייה משמעותית בהוצאות הממשלה של אותן שנים. במחצית הראשונה של העשור ההוא ההוצאה החברתית גדלה בשיעור שנתי ממוצע של 16%, ובמחציתו השנייה ב-5.4%.
ההוצאה החברתית עמדה ב-1980 על 28% מסך תקציב המדינה, בעוד שב-1970 היא עמדה על 19% בלבד.
באותן שנים השתנה גם אופן הגבייה של הביטוח הלאומי, כדי להגדיל מצד אחד את משאבי המוסד, ומצד שני להקל בתשלום לשכבות החלשות. כך עובד מנגנון לצמצום פערים. תקרת ההכנסה ממנה נגבו דמי ביטוח עלתה. בעוד שדמי הביטוח שנגבו ב-1969 עמדו על 8.1% מהשכר, ב-1970 הם כבר עמדו על 14.6%, וב-1971 הועלו ל-15.6% מהשכר, כדי לממן את ההיקף ההולך והגדל של הקצבאות.
לחץ ציבורי: רשת הביטחון החברתית מתרחבת
בניגוד לדימוי המקובל, מחאת הפנתרים השחורים לא הגיעה בעקבות תקופת שפל, אלא דווקא על רקע תקופה של צמיחה כלכלית, שפירותיה לא חולקו באופן שוויוני. מלחמת ששת הימים הובילה ליציאה מהמיתון שאפיין את שנות ה-60, וסימנה את תחילתה של תקופת צמיחה ארוכה וגדולה.
שיעור הצמיחה הכלכלית עמד ב-1967 על נתון דמיוני של 12%, בעיקר עקב הוצאות הממשלה למימון המלחמה. אלא שהפעילות הכלכלית המשיכה לצמוח גם בשנים שאחרי המלחמה. גם ב-1972 עמד שיעור הצמיחה בישראל על 12%.
לשם השוואה, ערב פרוץ מגפת הקורונה, כשישראל במצב כלכלי טוב, עמדה הצמיחה במשק על 3.5%.
הפעילות הכלכלית המוגברת הביאה לגדילה משמעותית בהכנסות המדינה ממסים, מה שחשף פער הולך וגדל בין הוצאות הממשלה להכנסותיה. ממשלת ישראל, בראשות גולדה מאיר ושר האוצר פנחס ספיר, מצאה את עצמה עם הוצאות נמוכות מדי ביחס להכנסות, כתוצאה מהוצאה חברתית נמוכה.
הלחץ הציבורי הגובר חייב את מקבלי ההחלטות בשנות ה-70 לבצע הרחבה ניכרת של תקציב המדינה, וכבר בתקציב של 1972-1971 נוספו לשירותי הרווחה 185 מיליון לירות (כ-1.2 מיליארד שקלים במונחים של היום). רשת הביטחון החברתית נשארה רחבה עד לקיצוצים שהגיעו באמצע שנות ה-80.
איך מחאה משפיעה: בין 1971 ל-2011
תופעה דומה לזו שהתרחשה בשנות ה-70, אפשר לראות גם בעשור שהחל ב-2010. נהוג לחשוב שמחאת קיץ 2011 "נכשלה", אבל הנתונים הכלכליים מראים אחרת. יש קווי דמיון למחאת הפנתרים: שתי המחאות הביאו להגדלת ההוצאה הממשלתית ולצמצום פערים חברתיים במשך כעשור.
כמו למחאת הפנתרים, גם למחאה של קיץ 2011, קדמה צמיחה כלכלית. כמו בשנות ה-70, גם ב-2011 חייבה המחאה את מקבלי ההחלטות לחלק את פירות הצמיחה לציבור.
בעשור החולף ניתן לראות עלייה ניכרת ברמת החיים של שכבות מעמד הביניים, כתוצאה מגדילת הוצאות המדינה בתחומים רבים: ב-2012 החל חוק חינוך חובה חינם גם לגילאי 3. בין 2014 ל-2018 עלה השכר הריאלי בישראל ב-3%, לעומת ממוצע של 1.75% במדינות המפותחות (OECD), ולעומת עלייה של 1% בלבד בישראל בעשור שלפני כן; ב-2015 חתמה המדינה עם ההסתדרות על הסכם להעלאת שכר המינימום ב-1,000 שקלים תוך שלוש שנים. על רקע המחאה ושביתת ההסתדרות, נקלטו בשנים האלה עובדי קבלן רבים להעסקה ישירה ונהנו משכר הוגן ותנאים סוציאליים.
אחרי מחאת 2011, עלה חלקו של מעמד הביניים בהכנסה הלאומית מכ-53% ב-2008, לכ-60% ב-2018. הפערים הכלכליים חברתיים הצטמצמו, אך הם עדיין גדולים יותר מהשנים שלאחר מחאת הפנתרים השחורים.
פורסם לראשונה במגזין דבר המודפס למנויים, גיליון מאי 2021. לקריאת כתבות נוספות מהגיליון: https://www.davar1.co.il/topic/50-לפנתרים-השחורים/
