האסכולה המשפטית שמתנגדת לאקטיביזם שיפוטי רשמה השבוע ניצחון משמעותי. השופטים ברון, מינץ, ושטיין, קבעו שההחלטות הנוגעות לייצוא בטחוני, קרי, סחר בנשק, שמתבססות על שיקולים של בטחון לאומי ויחסי חוץ, אינן שפיטות. ההחלטה הזו מוציאה את סוגיית הייצוא הביטחוני מאולמות בתי המשפט, ומותירה אותה במסדרונות הממשלה בלבד.
ישראל היא יצואנית הנשק השישית בגודלה בעולם, את הייצוא הישראלי מבצעות מאות חברות ישראליות, והפיקוח על רישיונות יצוא הנשק נעשה על ידי אפ"י (אגף הפיקוח על היצוא הביטחוני במשרד הביטחון) שתקציבו וכוח האדם שעומד לרשותו דלים.
על המקרים החריגים, אנחנו יודעים בדיעבד, ורק לכאורה
יש לסייג במעט את רמת ה"ניצחון", הרי גם לפני ההחלטה הזו, בית המשפט העליון נהג, על פי רוב, לעמוד דום מול השיקולים הקדושים של ביטחון ויחסי חוץ בשאלות של יצוא בטחוני. מבקרי בית המשפט הטוענים שהוא שוקל בכובד רב יותר ערכים ליברליים כמו זכויות אדם מאשר ערכים לאומיים, ישמחו לדעת שבהקשר הזה, הביקורת איננה נכונה. כך למשל ב-2016 דחה בית המשפט העליון את בקשת חופש המידע אודות מכירת הנשק הישראלי לרואנדה בזמן רצח עם ב-1994, וב-2019 דחה בית המשפט עתירה שביקשה לעצור את מכירות הנשק לפיליפינים, שם מוציאים להורג אלפים ללא משפט.
בית המשפט עומד דום במובן המילולי ממש, בכך שהוא נענה באופן אוטומטי לבקשת משרד הביטחון להטיל איסור פרסום על החלטותיו הסופיות. זכות הציבור לדעת לאלו פשעים אנו שותפים לעולם לא גברה, בעיני שופטי העליון, על השיקולים של ביטחון לאומי ויחסי חוץ. לכן, על המקרים החריגים שבית המשפט אולי החליט להתערב, אנחנו יודעים רק בדיעבד, ורק לכאורה.
פסק הדין מהווה ניצחון חשוב: עם הניצחון מגיע המבחן
אולי העתירות הבלתי-נלאות של עו"ד איתי מק גרמו לכך שמכירת הנשק הישראלי למיאנמר הפסיקה "רק" מספר חודשים לאחר שזו ביצעה רצח עם בבני הרוהינגיה המוסלמים, והפכה מעל 800 אלף בני אדם לפליטים חסרי בית; אולי העתירות הצליחו להביא להפסקת יצוא נשק קטלני לדרום סודן, שעה שהתרחשו בה פשעים נגד האנושות הכוללים מעשי טבח, שימוש באונס ככלי מלחמה וטיהור אתני; ואולי הן אפילו הועילו בכך שהמדינה היהודית הפסיקה לספק רובי תבור למיליציה נאו-נאצית באוקראינה. אולי.
אבל גם אם בית המשפט לא היה אקטיביסטי בנוגע לסחר בנשק לאורך השנים, פסק הדין הזה עדיין מהווה ניצחון עקרוני חשוב. וכאן המקום לדרוש: עם הניצחון, מגיע המבחן.
מבחן שבודק את הטענה המרכזית של המאבק באקטיביזם שיפוטי. דהיינו, שהתערבותו של בית המשפט פוגע במשילות, בכוחם ובאחריותם של נבחרי הציבור לקבל החלטות למען טובת הציבור. הטענה הנגדית אומרת שבית המשפט מתערב כדי למנוע כאוס, כדי למלא חלל של חוסר מעש, או מעש קלוקל, מצד הממשלה.
המבחן: האם הממשלה תעגן את הסחר בנשק בחוק
עכשיו שבית המשפט הכריז שהנושא הזה איננו שפיט על ידו, מבחן הממשלה יהיה, האם היא תפעל באחריות, וסוף סוף תעגן את הסוגיה הזו בחוק, בדומה לשאר מדינות המערב, או שמא היא תמשיך להתחמק מאחריותה, ותשאיר שטח הפקר שמאפשר מציאות שבה נשק ישראלי נמצא בשימוש בזוועות המונים כגון: רצח עם, טיהור אתני, טבח המוני, ועוד שורה ארוכה של פשעים מחרידים ברחבי העולם.
ניצחון ממשלת השינוי הביא לשלטון מפלגות שבעשור האחרון נהנו מ"חיים קלים" באופוזיציה. באופוזיציה, כשיודעים שהממשלה לא תאפשר להצעת חוק לעבור, זה קל מאד להיות ערכי ומוסרי. המבחן האמיתי מגיע, כאמור, אחרי הניצחון. האם הערכים והמוסר מתאדים ברגע שהם פוגשים בכוח פוליטי אמיתי
בקואליציה מכהנים מספר חברי וחברות כנסת שבעבר הציעו ותמכו בהצעות לתיקון חוק הפיקוח על יצוא בטחוני. התיקון המדובר מכניס לחוק מגבלות הקשורות בהפרות בוטות של זכויות אדם. כיום עומדים אותם חברי הקואליציה למבחן.
אם אנחנו, כציבור, רוצים לדעת מה מחויבותם האמיתית לערכים ולמוסר, ואם אנחנו רוצים לדעת אם איפוק משפטי מאפשר חקיקה ממשלתית ראויה, אנו חייבים לעקוב אחרי הסוגיה הזו. יתרה מכך, עלינו לדרוש מנציגנו לעמוד במבחן. כי מי שמנצח, ונכשל במבחן שבא בעקבותיו, הפסדו קרב ובא.
אבידן פרידמן, רב ומחנך בירושלים, מייסד עמותת ינשוף הפועלת למען הגבלה מוסרית על מכירת נשק ישראלי
