כבר כשהשתחרר משירות קבע כטכנאי מטוסים בחיל האוויר, לפני שנים, ניסה אלעד דמארי (34) להתקבל לעבודה ברכבת. "מאוד רציתי עבודה במקום מסודר, עם אנשים וצוות מקצועי", הוא אומר, אבל לצערו לא התקבל. "זה היה יום עצוב מאוד עבורי", הוא מודה, "יום שלא אשכח".

הוא גדל ברמלה וכיום מתגורר עם אשתו ובתם בלוד. כשפרצה הקורונה, עבד ברשות שדות התעופה, וכשפסקו הטיסות נשלח יחד עם מרבית העובדים לחל"ת: "בדיוק עברנו לבית חדש שקנינו. אשתי, שהייתה במסלול לימודים לתואר שני כיועצת בבית ספר, לא עבדה. מצאנו את עצמנו כששנינו לא עובדים. התחיל לחץ נפשי, להיות כל היום בבית זה לא פשוט. גם מבחינה כלכלית נוצר לחץ, הייתה לנו משכנתה לשלם, שלושתנו אכלנו שלוש ארוחות בבית, פלוס הוצאות על הילדה".

דמארי החליט שלא להמתין לסוף החל"ת או להחזרתו לעבודה, והחל לחפש עבודה. הוא ראה שברכבת מחפשים עובדים, פנה והפעם התקבל. אחרי הליך מיון הצטרף לקורס הכשרה לתפקיד פקח. "בעצם, הקורונה עזרה לי להגשים את החלום שלי", הוא אומר.

הפקחים ברכבת ישראל עוברים קורס של 3 חודשים ועוברים הכשרה על כל המערכות ברכבת: הבלימה, מערכות כיבוי האש והקשר, מערכת המיזוג האוטומטית (צילום: אבשלום ששוני / פלאש 90)

הכשרה: מערכות בלימה ועזרה ראשונה

הקורס נמשך כשלושה חודשים: "היינו 12 מועמדים ועברנו לימוד של כל המערכות ברכבת – מערכת הבלימה, מערכות כיבוי האש והקשר, מערכת המיזוג האוטומטית". וגם קורס עזרה ראשונה והחייאה. "אנחנו צריכים לדעת מה עושים במקרה וילד הולך לאיבוד ברכבת, או אם אדם מקבל התקף לב. חושבים שאנחנו כרטיסנים", הוא אומר, "אבל בפועל מדובר במי שמנהל את הרכבת".

התפקיד: "מנהל נסיעה"

ואכן, פקח ברכבת ישראל נקרא "מנהל נסיעה". ויש מה לנהל. "לפני כחודש", מספר דמארי, "נוסע ירד בתחנת הרכבת של נתב"ג ושכח את הדרכון שלו ברכבת. מצאתי את הדרכון והצלחנו להביא אותו לנוסע בזמן, שלא יפספס את הטיסה. לפני שבוע, עצרתי ברכבת תל-אביב מרכז. רכבת שנסעה דרומה בוטלה והיה המון אדם, צעקות, דחיפות, חם. הייתי צריך לסייע לנוסעים, ויחד עם פקחית נוספת לעשות סדר, להסביר לכולם את סיבת העיכוב ולהפנות אותם לרכבת הנכונה. או שהגיע אדם בעל מוגבלות שלא תאם את הנסיעה מראש כפי שצריך, אז באמצע הלחץ והשאלות של הנוסעים, התפניתי ודאגתי שבכל זאת יעבור את כל התהליך בבטחה. כפקח, אתה הפנים של הרכבת, צריך לתת שירות ולהסביר, אתה צריך להיות עם הרבה סבלנות ושירותיות, גם כשצפוף, גם כשיש בעיה במיזוג".

תחנת הרכבת בנתב"ג. "נוסע ירד בתחנת הרכבת של נתב"ג ושכח את הדרכון שלו ברכבת" (צילום: Markus Mainka / Shutterstock.com)

המיזוג נושא חם. "צריך להבין", מסביר דמארי, "שזאת מערכת אוטומטית שמכוונת על 20-25 מעלות. כשהרכבת מתחילה את הנסיעה, היא ריקה וקר בה. כשהיא מתמלאת באנשים, מתחיל להתחמם ונהיה לח, ככה זה עובד". לכן הוא ממליץ להביא תמיד חולצה ארוכה לנסיעה ברכבת, גם בקיץ.

תנאי עבודה: "אירועים, נופשים, השתתפות בלימודים"

דמארי מוצב בתחנת לוד ליד ביתו, עובד במשמרות של שמונה וחצי שעות: בוקר, צהריים או ערב. "לפעמים אני מסיים את המשמרת ב-01:00 בלילה, אבל אז יש לי מונית שמחזירה אותי הביתה. במתחם התחנה יש לעובדים חדר כושר וחדר אוכל, אבל בשעות העומס לא כולם מספקים להגיע. לפעמים אני הולך לאכול שם, אבל לרוב אין זמן ואני אוכל משהו שאני מביא מהבית או קונה. אנחנו מקבלים אש"ל בשביל זה. אומנם השכר ברכבת הוא לא מהגבוהים במשק", הוא מודה, "אבל יש לנו מעטפת רווחה מהטובות במשק – אירועים, נופשים, השתתפות בלימודים, אתר הטבות לעובדים ופעילויות לילדים".

עובדי רכבת ישראל, "יש לנו מעטפת רווחה מהטובות במשק" (צילום: דוברות רכבת ישראל)

רכבת ישראל משתתפת בהוצאות העובדים על צהרונים וקייטנות לילדים, העובדים יוצאים לחופשות מאורגנות וזכאים להשתתפות של עד 30% מנופש משפחתי. וכמובן שהם, בני ובנות הזוג וילדיהם, זכאים לכרטיס נסיעה חופשי ברכבת.

דמארי מאוד מרוצה מהתנאי העבודה. "זה הדבר הכי טוב שקרה לי, ואני צריך להודות לקורונה. מצאתי מקום עבודה שאני מאוד אוהב. אהבתי גם את רשות שדות התעופה, אבל שם עבדתי עם מזוודות וכאן אני עובד עם אנשים".

יחסי עבודה: "הרכבת היא כמו משפחה"

רכבת ישראל מעסיקה כ-4,000 עובדים ועובדות באופן ישיר, וכ-1,500 עובדי קבלן במגוון משרות – מנהגים ונהגות, טכנאים וטכנאיות ועד מהנדסי חשמל ותשתית ומנהלי נסיעה. העובדים התפעוליים מחולקים לקבוצות צפון ודרום. "כל אזור מחולק למספר רב של צוותים, ולכל צוות יש רכז אחראי", מספר דמארי, "יש לנו קבוצת ווטסאפ מאוד פעילה, שבה אנחנו מקבלים את כל העדכונים, יודעים איפה כל אחד נמצא, מה הוא עושה ומה הוא צריך. הרכבת היא כמו משפחה, עובדים אצלנו מוסלמים, נוצרים, עולים חדשים ועולים ותיקים".

מחדשים את מסילת הרכבת. "עובדים אצלנו מוסלמים, נוצרים, עולים חדשים ועולים ותיקים" (צילום: דוברות רכבת ישראל)

כדוגמה למשפחתיות ולמעורבות, הוא מספר על הלילה שבו אירע האסון במירון: "בשעה 01:00 בלילה, כשהתחילו להתברר מימדי האסון, והמשטרה החליטה לפנות את כל החוגגים במירון לבתיהם, התחיל הווטסאפ הארצי לצפצף והודיעו שמתחילים להעלות רכבות לצפון כדי לתגבר את מערך ההסעות. כל האנשים התחילו להתנדב ולברר איפה אפשר לעלות על הרכבות באזור המרכז, כדי לנסוע לכרמיאל לסייע במשימה. היה מאוד מרגש לראות את זה".

ימי "שומר החומות" היו מתוחים: "היינו בכוננות מלאה. צריך לשלוט בקהל ולדעת מה קורה בזמן אזעקה או אם חס וחלילה פוגע טיל במסילה או ברכבת". כתושב לוד, לא היה לו קל גם ברמה האישית: "אני גר בעיר מעורבת ועובד עם מוסלמים רבים ברכבת. אני לא אגיד שלא היה מתח, אבל בסך הכל כולנו רוצים לחיות יחד, להתפרנס בכבוד ולא לתת לקיצונים להכתיב לנו את המציאות".