אם יורשה לי להעריך, יותר משהציבור הישראלי זועם על סערת השבת הנוכחית והשבתת חלק מפעילות הרכבת, הרי שהציבור מבולבל ומופתע: מה, לשם שמיים, קורה כאן? כיצד ומדוע החלו לפתע להתקוטט שרים וגדולים זה עם זה? ודווקא על דבר מה – עבודות התשתית ברכבת, אשר נעשות מעת לעת בשבת – שעד כה התחולל מבלי לעורר מהומות?
כדי להסביר את האירוע מגייסים הפרשנים מושגים מעולם הפוליטיקה, הסוציולוגיה והכלכלה. כלומר ההסבר המקובל למה שקרה הוא הפרה של הסטטוס-קוו ביחסי חילונים ודתיים בישראל, בידי פוליטקאים חרדים השואפים להעצמת כוחם במדינה, על חשבון ציבור הנוסעים (עם דגש מיוחד על ציבור הנוסעים המשרתים בצה"ל), כאשר הניצים – ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר התחבורה ישראל כץ – נבדלים ביניהם באופן ההתייחסות לדרישות החרדים: יש מי ש"נכנע", ויש מי ש"עמד איתן"; יש מי ש"גילה רגישות ומנהיגות לרגשות החרדים" ויש מי ש"נהג ברשלנות ופראות", הכל בהתאמה לאהדתו המקדמית של הפרשן למפורשן.
אני סבור שעל מנת להבין בצורה הנכונה את שמתרחש לנגד עינינו צריך להיעזר במושגים שנוצרו בפוליטיקה האמריקאית, מאחר ולשיטתי, מה שאנו חווים כעת הוא "הברידג'גייט הישראלי".
גשר צר מאוד
ברידג'גייט הוא השם שנתנה התקשורת האמריקאית לשערורייה הקשורה בסגירת שניים משלושת הנתיבים של גשר ג'ורג' וושינגטון, מעל לנהר ההדסון, המחבר בין העיר הקטנה פורט-לי שבמדינת ניו-ג'רזי למנהטן שבניו-יורק.
ב-9 בספטבמר 2013 הופתעו כל רשויות פורט-לי לגלות שהנתיבים המובילים צפונה למנהטן נסגרו לצורך עבודות שנעשו על ידי הרשות האחראית על הגשר מטעם המדינה, מה שהוביל לפקקי תנועה עצומים בכניסה לגשר ולמעשה בכל העיר. העיר יצאה מהשיתוק שנכפה עליה רק לאחר ארבעה ימים, כשהעבודות הופסקו בצו עירוני.
הזעם הציבורי על הסגירה המפתיעה, שהייתה עשויה להיות רק כשל תכנוני וביצועי, הובילה לחקירת האופן בו התקבלה ההחלטה על העבודות. מסקנות החקירה הפדרלית היו מזעזעות: שלושה פקידים הקשורים בלשכתו של המושל הרפובליקני כריס כריסטי, הורשעו בקשירת קשר ליצירת פקקי תנועה עצומים בעיירה פורט לי, כשהורו על ביצוע עבודות לא הכרחיות ומבלי לעדכן הרשות המקומית על מנת שתוכל להיערך אליהן מראש.
שלושת הפקידים, כולם מינויים אישיים של כריסטי – עד אז מושל פופולרי, בעל תדמית מרכזית, שנהנה מתמיכה של דמוקרטים רבים ונחשב כמועמד מוביל למועמדות הרפובליקנית לנשיאות – יצרו את הפקק העצום במכוון. זמן מה לפני האירוע, כתבה ברידג'ט קלי, סגנית ראש המטה של המושל, הודעת דוא"ל קצרה לדיויד וויילדסטין, שהיה בעל תפקיד ברשות שפיקחה על הגשר. "הגיע הזמן לקצת בעיות תנועה בפורט לי", כתבה. וויילדסטין, יחד עם ביל ברוני, אף הוא מינוי של המושל כריסטי, הורה על ביצוע העבודות באופן שיסב נזק רב ככל הניתן.
המניע, קשה להאמין, היה נקמה פוליטית. קלי ביקשה לפגוע בראש עיריית פורט-לי, מארק סקוליץ', שיצא נגד כריסטי בבחירות שנערכו מוקדם יותר באותה שנה. משנחשפה הפרשה מיהר כריסטי להתנער ממעורבות בשערורייה, ופיטר את העוזרת הבכירה. הוא אף אמר שהיא שיקרה לו בדבר מעורבותה ביצירת המשבר.
אך השערורייה דבקה בכריסטי, ותדמיתו נסדקה. הפרשה אמנם לא הייתה הסיבה לפרישתו מהמירוץ למועמדות הרפובליקנית, בו ניגף בפני תופעת טבע בשם דונלד טראמפ, יחד עם כל שאר המועמדים. אך שמו נקשר מעתה ולעד לשערוריית ברידג'גייט.
בחזרה לאיילון
עד כאן אמריקה, ומכאן אנחנו. קשה לדעת מי יוזם השערורייה הישראלית, הפקקים והעומסים של הבוקר (ראשון), ודחיית העבודות ברכבת. אולי למישהו זה ידוע, אך לי על כל פנים אין מושג. ייתכן שהגרסה של כץ נכונה וייתכן שהגרסה של נתניהו נכונה.
הגורם החלש ביותר בכל המשחק הזה שנעשה מעל ראשו הוא הציבור, שהפגיעה בו נעשתה כלאחר יד, ללא כל מורא ופחד מעצמתו של זה.
לא ניתן לפסול את התסריט שמצייר ראש הממשלה, ואפשר אף להרחיק לכת ולדמיין כך: נאמר שהשר כץ מעוניין בהדחתו של נתניהו כדי לרשת את מקומו. סך הכל מדובר בנטייה ידועה אצל פוליטיקאים וכל עוד הדברים נעשים במידה, לא ניתן לפסול את הרצון הזה. ונאמר שהשר כץ בחן את ההיסטוריה הפוליטית ובדק מה הוביל לנפילת ממשלות בישראל, ונזכר בפרשיית המשחן – כיצד גרמה, ב-1999, העברתו של רכיב עצום ליצירת חשמל במהלך השבת למשבר קואליציוני בין אהוד ברק וסיעת יהדות התורה. משבר שהביא, גם הוא, לנפילת הממשלה. ייתכן שהשר כץ ביקש לקדם את הגאולה, מבחינתו, בדרך של יצירת משבר ותקיעת טריז בין החרדים לנתניהו. אולי כץ ביקש להאיץ או לפרסם את דבר קיומן של עבודות בשבת ובכך לאלץ את נתניהו לתמוך בהן ולעורר את חמת החרדים.
וייתכן גם שנתניהו, פוליטיקאי מחונן לכל הדעות, זיהה את המהלך של כץ והגדיל את סכום ההימור. הוא הסכים לספוג את הזעם הציבורי על עצירת העבודות – צעד שנעשה ככל הנראה בחוסר סמכות – ובתנאי שיוכל להטיל את האחריות על השר כץ, כפי שעשה הבוקר בפתח ישיבת הממשלה, כשכץ עצמו יושב לצידו ומאזין באיפוק.
ייתכן שזה מה שקרה – אין ביכולתי לדעת. אך מה שברור כעת הוא שהמשבר עצמו אינו חלק מוויכוח מהותי על דרכה של ישראל, אלא תוצר לוואי של התנגחות פוליטית. אפילו הפוליטיקאים החרדים לא יכולים לראות בו הישג שמעיד על כוחם. ליצמן, גפני ודרעי לא דרשו את הפסקת העבודות עד לפני כשבועיים ולא תכננו להגיע לנקודה זו. הם תומרנו לנקודה שבה היו חייבים לדרוש את הפסקת העבודות ברכבת בשבת, מישהו השתמש בהם כחלק ממאבק פוליטי. עובדה זו ממחישה דווקא את חולשתם של הפוליטיקאים החרדים – גם במערך הכוחות הממשלתי וגם אל מול הציבור החרדי, שחושד במחויבותם של הפוליטיקאים שלו לעקרונות עליהם הם נשבעים.
אך יש דבר מה שבכל זאת מבדיל אותנו מארה"ב – כאן לא תקום זעקה ציבורית; בטח לא כזאת שתוביל לחקירת הנזקים שנגרמו לציבור, אפילו שהפגיעה בציבור לא נעשתה במחשכים, אלא – כנהוג במחוזותינו – ממש מהמקפצה.
אין להתפלא שעל השערורייה הקטנה הזו לא תקום זעקה משמעותית. כה רבים מאיתנו נאנקים לשרוד תחת המדיניות הכלכלית האכזרית המושלת בנו. כה רבים מאיתנו מופקרים לגורלם תחת השיטה הצינית ששולחת את החלשים ביותר להיאבק על חייהם בזירה שהיא הכלכלה הישראלית. על כך ראוי שתקום ועדת חקירה, על כך ראוי שיתנו דין וחשבון.
הגורם החלש ביותר בכל המשחק הזה שנעשה מעל ראשו הוא הציבור, שהפגיעה בו נעשתה כלאחר יד, ללא כל מורא ופחד מעצמתו של זה. גם הקולות הנשמעים ממפלגות האופוזיציה נראים כחלק מהמשחק וניסיון לגרוף אהדה, ולא מעוררים אמון רב. החולשה של הציבור מתבטאת גם בעובדה שהזעם מופנה פנימה – החילונים כעת מוסתים כנגד החרדים, ולהפך.
החולשה של הציבור אל מול הפוליטיקאים המנהיגים אותו, ללא כל מורא ופחד, המתנהגים כאילו אין להם קופת שרצים על גבם אשר הציבור יכול לנערה מעת לעת, היא אחת מהסכנות הגדולות לחברה ולכלכלה בישראל.
