הגדרתי את עצמי כ"אתאיסט", חשובה לי, מן הסתם, פחות מהגדרתו של דתי את עצמו כ"מאמין". בעוד ש"מאמין" מחייב דבר מה ונכנס בשל כך למערכת טוטאלית של יראה וציות, הרי "אתאיסט" רק שולל ואינו מתחייב, בשם כך, לכלום.
לכאורה, אין לי צורך לשלול את האמונה, מספיק להטיל בה ספק כדי לא לקבלה.
אכן, בדרך החתחתים שעברתי מאדם מאמין לשאינו כזה, הספיקו הספקות כדי להביאני להחלטה שאיני סוגד ל"אולי".
ההחלטה שלי לשלב את עובדת אי אמונתי, ברצף המילים המגדיר את זהותי, הינה תוצאה של הבנתי כי בחברה הישראלית, העוברת תהליכי הדתה מואצים – בקרב היהודים ובקרב המוסלמים – מצב תודעתי והצהרתי שכזה, הופך לבלתי לגטימי.
הפונדמנטליזים הפושה בארצנו, הרואה חד מיניים – סוטים, המשתוקק לשסף גרונותיהם של בעלי חיים, כדרך לעבודת האל (למה לי רוב זיבחיכם אמר ה'), מזהה את המונח "כופר" (אתאיסט בלע"ז), כלא לגיטימי עדי מחשבה, כי לאדם שכזה – אין זכות לחיות.
בסביבתנו הקרובה, עורפים ראשי "כופרים" בשם האיסלם ובביתנו פנימה – עשרות רבנים המכהנים במשרות ציבוריות, נתנו ברכה לספר "תורת מלך" הדן בצורה ישירה ומפורטת בדרך להרוג "אפיקורסים" – "כופרים" בעברית, "אתאיסטים" בלועזית חדשה.
לאוכלוסיה המוסלמית הדתית בגליל, נוח מאוד לקיים יחסי שכנות עם יהודים. היהודים הם "עם הספר" ויש לקיום שלהם לגיטימציה בקוראן, לפחות עד סופה של מלחמת גוג ומגוג, גם אז, להסברם – הנקמה תהיה רק באלה שיתכחשו להתגלותו של האל באחרית הימים.
אולם אם אתה מדגיש את העובדה שאינך אדם מאמין ואם חלילה אתה אומר שאתה "כופר", יש שיתרחקו ממך, יש שיסבירו לך שמקור כל צרותיך, היא עובדת התכחשותך לאל, האחרים ינסו להגן על נשמתך ולהסביר לך כי אין שום יתרון בהתרסה שכזו וכדאי לפחות להצניע עמדות שכאלה. לרגע אתה חש בר מזל שלא הונפה חרב מעל ראשך.
העובדה שלהיות חופשי לחשוב ולהביע את דעותי, אינו דבר המובן מאליו, הביאני לומר בפה מלא כי אני איני אדם מאמין, אני אתאיסט.
הרב קוק ניסה בזמנו להגן על הציבור החילוני הישראלי והגדיר אותו כ"תינוק שנשבה", כלומר – העובדה שלא למדו והכירו את היהדות מקרוב, עומדת לזכותם ומחריגה אותם מהתואר "כופר".
אני "שניתי ופרשתי" (למדתי בישיבה ומתוך היכרות עם החומר, החלטתי לפרוש), שמא גם לפי הרב קוק אני "כופר"?
החרדים לא קנו את פירושו של הרב קוק, לדידם החילוניים הם כופרים! מזל שהם עקביים בפאסיביות שגזרו על עצמם, ולבד מהשיר "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים ובחוקותיהם, אין אנו מתחשבים..", הם אינם נוקטים פעולה. האם גישה חרדית זו תישמר או שמא ה"סטרטאפ" המפלצתי של ישי שליסל, יורחב לקנאים נוספים ול"חטאים" נוספים ש"החמור" שבהם היא "הכפירה בעיקר"? הסכנה קיימת.
מול גישות לא סובלניות אלו, צריך להעמיד בצורה ברורה ואסרטיבית את דעותיהם ונטיותיהם של אלה שאינם הולכים בדרך הנתפסת כ"דתית" ולהקפיד לבטאן במרחב הציבורי, עד שיהיו משעממות כשאר הדעות וההגדרות הבנאליות שאותן אנשים מביעים ובהן אנשים מגדירים את עצמם.
פרופסור אליה ליבוביץ, בנו של ליבוביץ הידוע, שהוא אסטרופיזיקאי בהשכלתו, כתב ספר שלם על היות התורה – אתאיסטית. איני חושב שזאת הייתה כוונתם של סופרי המקרא ואולם, רעיונות שעולים בתנ"ך, מבטאים בהחלט סלידה מ"הכפפת" האל לגחמותיו של האדם.
אברהם השובר את פסילי אביו, יוצא כנגד התרבות השוררת – המקדשת עצים ואבנים. העברת הכח המוחלט מגורמים בסביבה המיידית אל עבר כח נשגב, עליון ובלתי מושג, היא מדרגה חשובה בתובנת בני האנוש, כי סביבתם צריכה להתנהל בכלים אנושיים וכי אין להאליל חפצים ובני אנוש, כמו שאין להאניש או להחפיץ את האל.
התורה משאירה הרבה מקום לספק ומבחינה בין התובנה האנושית, היחסית תמיד והנתונה לטעות תמיד, לבין האמת האלוהית המוחלטת שאפילו משה לא הגיע לחשיפה מוחלטת אליה – "כי לא יראני האדם וחי".
האדם בתנ"ך, מוצג תמיד כמועד לטעות ולחטוא ומעולם לא הועלה שם לדרגת מלאך, או אל, או בנו של האל. כך ללא רחמים, מתאר התנ"ך את משה כחוטא, את דוד כחוטא, כך גם את שלמה ואחרים. הקו המנחה הוא, כי האדם הוא רק אדם ותמיד מועד לטעות. תובנה זו מאפשרת לחברה להתנהל מבלי שיקום גורם שיטען לבלעדיות על האמת ולמוחלטות בהבנה שלו את רצונות האל, כך מתנהל רב שיח המתקן את דרכו כל העת ומבטיח כי שגגות, לא יהפכו לאמיתות.
הרמב"ם מתאר את האמונה כתהליך העובר על האדם עצמו וככל שהוא מתעלה הוא נחשף לתובנות אמת. כך מתאר הרמב"ם גם את הנבואה, אין מצב שהאל מופיע לפתע ומשוחח עם מנדהו, אלא ההתעלות של האדם, מביאה אותו לתובנות ואמיתות "אלוהיות".
אין ספק שהפשטנות בה נתפסת האמונה כיום בקרב רבים מהמאמינים והציות המוחלט לאלו הטוענים כי הם יודעים לכאורה, מה רצון האל, הם במובנים מסויימים – עבודה זרה.
תפיסת עולמו של הגאון מוילנה, הרחיקה את הלומדים מחשיבה מקטינה, ה"מביאה" את קול האלוהים מפיו של המנהיג הרוחני המקומי ומ"אותות שמימיים" הבאים מגחמותיו של רב זה או אחר.
התפיסה הראליסטית הזו, שימשה את עולם הלמדנים, אך הרחיקה את המון העם, שחיפש ניסים והחפצה של האלוהות.
זה הרקע להתפתחות החסידות, העובדת את האל, דרך החי והצומח ובעיקר דרך הרבי הכמעט "כל יכול". לבעתת הלמדנים שנקראו "מתנגדים", סגדו החסידים לרב'ה, עד כדי חטיפת שיירי מזונו ואכילתם וביטול מוחלט של האוטונומיה האישית שלהם, מולו.
ההתנגדות לחסידות הייתה עזה. החסידים הראשונים תוארו כעובדי כוכבים ומזלות. היה חשש עמוק כי מדובר בשבתאות חדשה. ההאדרת הרב'ה, לכדי קול השכינה, נתפסה כחילול הקודש, רק מאות השנים של הגורל היהודי המשותף והעמידה המשותפת מול רוחות הקידמה והחופש ה"מאיימות", הביאו להתמתנות ולאיחוי מסוים של הקרע.
החסידים, גם הם מיתנו בד"כ את תפיסת עולמם ושילבו באורח חייהם, את הפלפול התלמודי, הריאלי – שכלתני.
המתח בין רצון האדם להביט באלוהות במשקפיו הפסיכולוגיים המצומצמים, לבין התפיסה ה"טהורה", הרואה באלוהות מופשט נשגב, מלווה את היהדות מאז ראשיתה.
האמונה היהודית המקורית, מכוונת להרחקת האלוהות מזוטות היום יום ומורה להשאירו בנשגבותו.
העובדה שאני אתאיסט, אינה מפחיתה בכי הוא זה את זיקתי ליהדות ולמקורותיה. העובדה שאני גורס כי התנ"ך הוא יצירה אנושית של העם היהודי לדורותיו ולא מילים שירדו משמיים, רק מפארת את המורשת היהודית, שכתבה את ספר הספרים, בעת שעמים אחרים התבוססו בביצות וטיפסו על העצים.
אבל צריך להודות כי המורשת הזאת, אינה תוצאת תרבותו של העם היהודי בלבד. התנ"ך היהודי נבנה על רבדים של עקרונות דתיים, פילוסופיות ואמונות שרווחו במזרח הקדום והיו נחלתם של העמים הקדומים במסופוטמיה, מהם יצאו, לפי המסורת, אברהם ובני לוויתו.
רבים מהכתבים שנוצרו כשהיה העם בארצו, נפלו ברמתם, מאוצרות הרוח שנכתבו כאשר העם נסמך על עושרה הפיסי והרוחני של מעצמה גדולה, עת אתגרי ההשרדות של עם בארצו, היו פטורות ממנו.
כך, התלמוד הבבלי, שנוצר על נהרות בבל, נחשב לאיכותי לאין שיעור מהתלמוד הירושלמי, תור הזהב המוסלמי, על הוגיו האריסטוטלים, נתן השראה לרמב"ם ולאחרים ועולם הלימוד היהודי של "האחרונים" התפתח לצד התרבות המערבית באירופה.
ספר הספרים, הינו יצירה של עם ישראל לאורך ההיסטוריה שלו והוא בהחלט המלט והלבנים, מהם נבנתה רוחו של העם הזה, על מאמיניו וכופריו. אני קשור לכתבים היהודיים מאוד, אך אני פתוח לתרבות העמים ואיני רואה את תרבותנו, מתפתחת בחצר אתנוצנטרית, מחניקה ומבודדת.
יופיה של התרבות היהודית, הוא האבולוציה שלה. הצדוקים, שהיו הכת הדתית השלטת ופירשו את התורה ככתבה, לא הצליחו לבלום את הרפורמה שחוללו התנאים – הפרושים. הפירוש של התורה, לא היה עוד במובנו המילולי הפשטני כתפיסתם של הצדוקים. חז"ל – הפרושים – קבעו 13 מפתחות לפירוש התורה (13 מידות שהתורה נדרשת בהם) והפכו את הדוגמטיות הדתית שאיפיינה את הצדוקים, למערכת גמישה, שבה יש לתלמידי החכמים לגיטימציה – להתרחק מהפשט ולחדש חידושים, עד כדי כך שהגיבוי שקיבלו אותם "מחדשים" היה – "כל מה שתלמיד וותיק עתיד לחדש, כבר נאמר למשה בהר סיני".
האמוראים הרחיקו עוד לכת ועסקו בסוגיות שונות של אורח החיים בימיהם, תוך מתן לגיטימציה למחלוקת ולדעות סותרות. התלמוד שנוצר על ידם, הוא מופת לסיעור מוחות מדהים, המעז לעמת דעות סותרות, תוך דיון מעמיק וחדירה לקרביהן ולבסוף – להכריע, כי אחת מהן היא "הלכה למעשה". אחדות המחשבה נדחתה בבוז והטלת הספק, הפכה לעקרון מקודש. גם מנגנון ההכרעה נקבע – דעת הרוב תכריע, תוך כיבוד עמדת המיעוט.
כך התפתחו התרבות והמחשבה היהודיות, תוך הטלת ספק וחיפוש מתמיד של תובנות חדשות.
גם הכפירה קיבלה לגיטימציה מסויימת – או לפחות השלמה – בסיפור אלישע בן אבויה – "תוכו אכלתי וקליפתו זרקתי" – רבי מאיר, המתרועע עם בן אבויה לאחר כפירתו, מסביר את כי הוא נהנה מפירות הידע של השני וכי זה לא מחייב אותו לקבל את דעותיו העכשויות.
הסיפור על אותו רבי מאיר (בעל הנס), ההולך לצידו בשבת, כשאלישע בן אבויה רכוב על סוס.
גם האגדה התלמודית, המספרת כיצד חבריו של בן אבויה, פועלים "להעבירו" מהגיהנום לגן העדן, לאחר מותו, מלמדת על קבלה וסובלנות ועל סולידריות משני עברי האמונה.
מאז, עד היום ועד עולם, אתגר החיים ביחד, ימשיך ללוותנו.
הכלל הראשון, החיוני לאחדות העם הוא – כיבוד עמדותיו של הזולת – כיבוד דעתו, אם היא דתו או כפירתו.
הכלל השני, החשוב לא פחות, הוא חיפוש מתמיד של מכנה משותף ויצירת מנגנון של הסכמה, כדי להכיל ולתכלל, את הדעות ותפיסות העולם השונות.
הפתרון של תרבות המערב, שנקנה במלחמות דת איומות, הפורש מטריה ממלכתית מעל כולם ומאפשר חופש דת ומדת – מתחתיה, צריך להיות העקרון המנחה אף אותנו ואת עתידנו.
