את הכניסה לשלושת הכפרים, רח'מה, ח'שם זנה, ועבדה, בנגב, אי אפשר לראות מהכביש. "איפה שעכשיו המשאית תפנה ימינה", אומר מעיגל אל הוואשלה, רכז השטח של המועצה לכפרים לא מוכרים, שמלווה אותנו בביקור, "תיסע משם, ופה ימינה", הוא מכוון אותנו, וצוחק כשאנחנו אומרים שמה שנראה לו כדרך נראה לנו כמו מדבר. הוא מנופף לשלום לאנשים בדרך, "עכשיו יש חשדנות", הוא אומר, "אם אתה נכנס לבד יחשבו שאתה מינהל".
לפי ההסכם הקואליציוני, עד סוף החודש אמורה הממשלה להכיר בשלושת היישובים הבדואים, שנמצאים על הכביש שממשיך מבאר שבע לירוחם ודרומה. תוך כדי שיחות טלפון להסדרת גן ילדים חדש ופתיחת משחקיה באחד הישובים, אל הוואשלה מסביר כי מתוך 45 כפרים הכירו עד כה ב-11.
ממשלת בנט לפיד היא הראשונה שבה יש נציג לבדואים בקואליציה. ח"כ סעיד אלחרומי (רע"מ), בן לשבט מסעודין אל עזאזמה, נולד בשגב שלום. הכפרים הלא מוכרים הם אחד ממוקדי הכוח הגדולים של רע"מ, ותושביהם מצפים מהמפלגה לספק תוצאות.
"עוד לא קיבלנו כלום", אומר אל הוואשלה. "אין הסכם חתום. בגלל זה לחצו על סעיד אל חרומי לא להצביע עם הממשלה (סמוך להצבעה על הקמת הממשלה, ממנה אל חרומי נמנע, י.ש), שיפיל את הממשלה אם צריך. אנחנו אומרים להם: אנחנו רוצים שיהיה משא ומתן על הכרה".
מועצת הכפרים הלא מוכרים היא גוף רשמי?
"המדינה אמרה: 'הבדווים לא יודעים מה הם רוצים ואין להם הנהגה'. באו הצעירים וברוב הכפרים בחרו ועד מקומי כהנהגה. לא היו בחירות, אלא נציג שכל משפחה הסמיכה. אם אין ועד מקומי, יש אנשי קשר".
למועצה, הוא מסביר, אין הכרה רשמית וגם לא תקציבים (היא נתמכת בכספי עמותות), אך בפועל היא מקבלת הכרה עקיפה. "אין במדינה אדם שייתן לאיש בכפר לא מוכר אישור תושב. אנחנו מנפיקים אישור כזה, זה מסמך שלנו. העתקנו את הטופס של משרד הפנים, ומכירים בו. אנחנו שומרים על זה. נותנים רק לתושבי המקום, ודואגים לבדוק את זה.
"פנינו לאנשים שמבינים בתכנון, לאורן יפתחאל (פרופ' לגאוגרפיה באוניברסיטת בן גוריון ופעיל חברתי – י.ש), ועשינו תוכנית מתאר לכל הישובים על 3% מאדמות הנגב. ב-1999 נתנו למשרד הפנים. שלחנו את זה גם לנשיא. 3% זה משהו שכל אחד, גם קיצוני, יכול לקבל".
וואדי אל בקאר: "בשביל חשמל יש לנו קולטי שמש"
אחרי כ-7 דקות נסיעה על דרך שמדרום לירוחם מגיעים לוואדי אל בקאר, בקרבת שדה בוקר. את פנינו מקבל אבו הליל, גבר עטור זקן שיבה, ראש הוועד המקומי. עד מהרה מתקבצים נציגי ישובים נוספים במתחם האירוח המקומי, הבנוי מפח ויריעת בד כגג.
כל אחד מהישובים הלא מוכרים נאלץ למצוא פתרון משלו כדי להתמודד עם היעדר תשתיות בסיסיות – מים, חשמל, כבישים וניקוז. "מים מביאים מהכביש", מספר אבו הליל, "יש שם נקודות מים בצינורות. בשביל חשמל יש לנו קולטי שמש".
כמה תושבים חיים ביישוב?
"לא ספרתי בדיוק. אנחנו כמה מאות, בערך חמש מאות אנשים".
תושבי וואדי אל בקאר רוצים לקבל שירותים מעבדה, יישוב גדול יותר, במרחק כמה דקות נסיעה. "אנחנו רוצים לעשות פה חקלאות ותיירות", אומר אבו הליל. תושבי הכפרים מועסקים ביישובי האזור, חלק קטן מהם במפעלים, ורבים בעבודות אחרות, בעיקר בשכר מינימום. "עושים פה חיטה, שעורה וכבשים ועזים. אני עובד בבית ספר שדה בשמירה, יש עובדים במדרשה, בחאן שיירות. איפה שאפשר".
עבדה: "יש תוכניות, אבל הן נשארות במגירה"
ירידה אחת מהכביש אינה מאולתרת; זו ירידה סלולה, שמגיעה ללב היישוב עבדה. "אתה לא יודע כמה מכתבים הוא כתב בשביל שיסללו את הצומת הזאת", אומר מעיגל, ומצביע על ג'ומעה טמטווה, איש הקשר המקומי בעבדה, בדרכנו לביתו. "אפשר לקרוא לה צומת ג'ומעה".
במבט ראשון, נראה היישוב כאסופה מקרית של מבנים ארעיים, אבל במבט מעמיק יותר מתבהר הסדר: לכל משק בית צריף גדול ומאובזר (בהמשך היום שמענו הסבר על חומרים שונים המשמשים לבניית הצריפים. ביקרים שביניהם יש בידוד משופר); בצמוד לו סככת אירוח. מסביב פזורים מבנים ארעיים למשק חי ולאחסון.
על רוב הבתים לוחות סולאריים, ועל חלקם צלחות לוויין. "זה בשביל תוכנית לילדים, לי לא יוצא לראות טלוויזיה", מסביר טמטווה בחיוך. במשך שנים עבד בישרוטל במצפה רמון, עד שלאחרונה תאונת דרכים שעשה בכביש הסמוך, בדרכו לעבודה, הותירה אותו פצוע, וזכאי לקצבת תאונות עבודה.
הבנייה ביישובים הלא מוכרים מוקפאת בפועל, כשכל בנייה חדשה מפורקת על ידי מינהל מקרקעי ישראל. בהיעדר רשות מקומית מוכרת, הגוף האחראי על הבדואים מבחינה רשמית הוא רשות הבדואים, שאחראית גם לתוכניות הפיתוח וגם לאכיפה באזור.
איך הקשר שלכם עם רשות הבדואים?
אל הוואשלה: "רשות הבדואים עושים תכנון בלי לשאול אנשים. אם אני חלק מהבעיה, אז אני רוצה להיות חלק מהפתרון. הם מתכננים ובסוף לא יוצא לפועל. יש הרבה תוכניות. הם אומרים: 'הבדואים לא רוצים לבוא'. הם לא מדברים איתנו. יש אנשים ללא אדמות, רוצים לעבור, אבל לא מדברים איתם. יש זוגות צעירים, אין להם מה לקנות. למדינה יש מדיניות, אני לא יודע מי מכוון אותה".
אחת הבקשות שעלו בדיונים הייתה לאפשר התרחבות בסמוך ליחידה המשפחתית. "יש בן שרוצה להתחתן", מסביר אל הוואשלה, "בונה צמוד לאבא שלו, 50 מ'. אם מתרחק, הורסים. מה זה? זה בית? אי אפשר לישון פה לילה אחד. זה מפריע למדינה?"
הכרה ביישוב חדש היא תהליך שמתחיל בהחלטת ממשלה ובחתימת שר, ממשיך בסרטוט קו גבול ליישוב ('קו סגול'), חיבור לתשתיות, ואישור תכניות בנייה בוועדות התכנון. סלע המחלוקת נוגע לבעלות על הקרקעות, ולדרישת המדינה מהתושבים להתרכז בשטח קטן יותר.
עכשיו, לפי ההסכם הקואליציוני, עבדה בדרך להכרה.
"הכירו בעבד'ה לפני 15 שנים וחזרו בהם ב-2006. אנחנו לא מאמינים לשום דבר. התחילו לדבר עם אנשים לפני שנתיים. רמת נגב כל הזמן מדברים. המתכננת עושה תוכניות מגירה, והן נשארות במגירה".
יש איך לקבץ את היישובים? היית מוכן לוותר על הקרקע שלך בתמורה לכסף?
"המדינה רוצה להביא כמה שיותר אנשים למקום אחד, על כמה שפחות קרקע", אומר אל הוואשלה ומזכיר שמדובר רק ב-3% מהקרקע בנגב. "אני לא הייתי מוכר את הקרקע שלי. לא הייתי אומר לבן שלי שוויתרתי על קרקע. זה עניין עקרוני".
בית הספר ברח'מה: "אין לי אור בבית, לא הכנתי שיעורים"
הדרך לבית הספר היסודי ברח'מה, יישוב הנושק לירוחם, אינה סלולה. בית הספר בנוי ממבנים יבילים המקיפים מגרש אספלט לא מוצל, ומוקפים בגדר. בשעת הצהריים השמש קופחת והאור מסנוור. התלמידים נמלטים אל הצל שמציעים המבנים.
"בית ספר נפתח ב-2020", מספר סלימאן פריג'את, המנהל. "דיברנו ושלחנו מכתבים, בסופו של דבר הקימו בית ספר בתמיכת משרד הבטחון, ירוחם ומועצת נווה מדבר. כל הילדים ברח'מה לומדים פה, במקום שיסעו 30 ק"מ כל יום. בצוות יש מרח'מה מעט מאוד, באים גם מהוואשלה, מערוער, מבאר שבע ומהצפון".
בבית הספר 260 תלמידים. "החשש שלי לתלמידים גדול", אומר פריג'את, "המצב לא פשוט. חסר להם מגרש, חוגים. עכשיו, בזכות בית הספר, מועצת נווה מדבר נותנת יום בשבוע פעילות פנאי. אין לילדים מקום חוץ מהבית לשחק בו אחר הצהריים. הרבה נושרים לפני שהם מסיימים.
"התלמידים שמסיימים פה כיתה ח' לומדים בשגב שלום, או בקסר א-סיר, זה 40 דקות נסיעה. הרבה הורים לא מוכנים לשלוח את הבנות שלהם למרחק הזה. כל פעם שהילד עולה להסעה אני דואג. בעתיד אני מקווה שיקימו עוד בית ספר".
איך הגעת להיות מנהל?
"הייתי מורה לשל"ח 12 שנים בוואדי נעם. הכרתי כל פינה בארץ. אהבתי את זה מאוד. פנו אליי, וחשבתי שאם לא אהיה מנהל בית הספר, אין לי השפעה ישירה על ההורים והתלמידים. אני רוצה לראות את התלמידים שלי באוניברסיטה. מבחינתי זה הישג".
איך היחסים עם ירוחם השכנה?
"כל תושב ברח'מה מגיע לירוחם לסידורים, בנק, סופר, הכל בירוחם. הם עוזרים לנו הרבה. יש אנשים שעוזרים, ויש שמעדיפים לא להתקרב. אנחנו בשיתוף פעולה עם מרכזי הלמידה בירוחם. בשנה הבאה תהיה ל-50 ילדים הסעה אחר הצהריים לירוחם. חסר לנו גם הצד הלימודי וגם הצד הרגשי".
איך משפיע המצב על יכולות הלמידה של הילדים?
"היו ברח'מה הריסות בתים. יש אנשים שהרסו להם את הבית עשר פעמים. יש השפעה על ההישגים. התלמיד אומר לי: 'אין לי אור בבית, לא הכנתי שיעורים'. מתמודדים עם מה שיש. יש תמיכה פסיכולוגית.
"עשינו תוכנית לצמצום פערים עוד מהקורונה. הכיתות מפוצלות לקבוצות קטנות. מלמדים בצורה שונה. לוקחים 5 ילדים חלשים יותר לשיעור פרטני, אחרי חודש מחזירים אותם לכיתה ולוקחים אחרים, בסבב. תוך שנתיים-שלוש אני מגיע לכל התלמידים שיהיו באותה רמה. זה מאוד קשה. יש הורים שלא יודעים קרוא וכתוב. בשנה הבאה ההורים יבואו יומיים בשבוע וילמדו קרוא וכתוב, שידעו לעזור לתלמידים".
ח'שם זנה: בשביל אמבולנס צריך להגיע לכביש הראשי
השטח של ח'שם זנה הררי ומבותר בנקיקים. התושבים מחנים את המכוניות בסמוך לכביש 25 ונכנסים לכפר ברגל או ברכבי שטח. לאחר נסיעה קצרה מתגלים מקבצי צריפונים בין המדרונות, ועל גבעה מתגלה מבנה רעוע ולצידו שלט "מסגד ח'שם זנה". זהו אחד ממבני הציבור היחידים באזור.
אחד מצעירי הכפר מספר כי בנה גדר מסביב לביתו כדי למנוע מילדיו להסתובב בחוץ, וזו נהרסה תוך ימים בודדים על ידי מינהל מקרקעי ישראל.
איך המינהל ידע שבנית גדר?
"יש להם אמצעים טכנולוגים, רחפנים, צילומי אוויר", הוא אומר, כשהוא מצביע על נקיק בעומק כשלושה מטרים, ומספר שבאמצע הלילה מצאו כאן בנס את אחת מילדות הכפר שהלכה בשנתה וכמעט נפלה.
"בשנים האחרונות אני מנהל את הוועד המקומי של ח'שם זנה", מספר ד"ר קאיד אל עת'אמין, רופא בכיר בסורוקה. "אני מארגן את הפגישות עם הרשויות וענייני אדמיניסטרציה. יש בערך 3,500 תושבים, בהמשך לכפרים אחרים. הגרעין של ח'שם זנה זה 300 תושבים. הרוב שייכים לאותו השבט.
"ברגע שהישוב לא מוכר אנחנו שקופים לגמרי", הוא מסביר. "אין דרך לתת לנו שירותים. חינוך זה בישובים סמוכים. לאחרונה התחלנו לקבל חשמל, אבל לא מהמדינה. אנשים הציבו באופן עצמאי מערכות סולריות קטנות של 1-2 קילווואט, למכשירי חשמל בסיסיים (מקרר, מכונת כביסה, טלוויזיה). למכשירים זוללי חשמל, כמו תנור ומזגן, אין סיכוי.
"מים זה נושא כאוב: עד השנתיים האחרונות מקורות גבו מחיר מלא על מים, בלי מכסות. רק על המשפחה המורחבת שילמתי 30 אלף שקל כל חודש. זה 120 משפחות, איך אאסוף מהן כסף? תחת תאגיד המים הצלחנו לפצל את החשבון. אני משלם עכשיו 6,000 שקלים במקום 40 אלף שקלים, כי הצלחנו לפצל את החיבור".
ושירותי רפואה?
"אנחנו משויכים למרפאה בבאר שבע, נסיעה של חצי שעה. טיפת חלב בבאר שבע או בישוב הסמוך. אמבולנס לא נכנס אלינו. מוציאים את החולה לכביש 25, ומשם האמבולנס לוקח אותו. קודם כל צריך לארגן רכב. לא לכולם יש. יש נהגי אמבולנס מהמגזר שיודעים להיכנס".
איך זה נראה בקורונה?
"בידוד היה בעיה קשה. אין איפה לבודד. מצוקת המגורים נוראית. הרבה שנים שאין אפשרות לבנות, אז כל המשפחה גרה באותו בית. החיסונים לא הגיעו בשל מגבלות לוגיסטיות, והיה צריך להגיע לשגב שלום, לבאר שבע. האתגר הגדול היה האמון של האנשים. יש אחוז לא קטן של אנשים שלא התחסנו.
"בבית חולים אנו נתקלים בבעיה, כשצריך לשחרר חולה שזקוק לחמצן. זו מכונה שזוללת חשמל, אז אי אפשר לשחרר אותו. זה מוביל לאשפוזים רבים יותר וארוכים יותר. יש פתרון של בלון חמצן, שצריך כל יומיים להחליף בבאר שבע.
"כשצריך לחסן ילדים, לפעמים נוצרת בעיה, כי החיסונים זה במקום רחוק. לרוב, לאישה אין רכב, אז הבעל צריך לוותר על יום עבודה. לפעמים זה מעכב את החיסונים הרגילים. רוב האנשים מחסנים את הילדים ,אך יש מחסום כזה".
"הנושא תקוע, האווירה קשה"
תלאות הבירוקרטיה רבות. "בשלוש שנים האחרונות אנחנו בתהליך הכרה בישוב", מספר עת'אמין, "יש הבנות ראשוניות. לפני חצי שנה זה הונח על שולחן הממשלה. אני לא יודע עוד כמה זמן צריך. ביקשנו, במקביל, מרכז שירותים זמניים. בכל ועדות התכנון יש אישורים, אבל עכשיו, בשלב המימוש, יש עיכוב לא מובן.
"האזור שלנו שייך למועצה מקומית בני שמעון, הם בעד מרכז השירותים, אבל מועצת נווה מדבר תנהל אותו, רשות הבדואים תממן אותו, מקרקעי ישראל יתנו אישורים ומשרד החינוך יבנה אותו. בסוף הנושא תקוע".
איך אתה מתמודד עם הפער בין עבודה בסורוקה לחיים בכפר?
"הפער כל הזמן נמצא. אבל אני כל הזמן עסוק בלשנות את המצב אצלנו, כדי שנוכל להביא שירותים לאזור. הכי פשוט זה לקום ולעבור, אבל אם אני לא אעשה זאת, מי יעשה? לא בטוח שהמדינה תעשה.
"המסלול שלי בחיים היה ארוך ולא פשוט. בזמנו, אבי ז"ל מאוד תמך ודחף ללמוד, כי בלי לימודים לא אגיע משום מקום. זה הרבה עבודה והתמדה וחלק מזה מזל. אני מנסה להעביר את המסר הזה לנוער. עצם זה שאני נמצא ביניהם, שרופא חי איך שהם חיים, זה משדר מסר שזה אפשרי".
"בגלל העיכובים אנשים כבר לא מאמינים"
ביציאה מח'שם זנה אנחו נעצרים ליד מגרש ריק. "כבר שלוש שנים אנו מחכים שיבנו כאן בית ספר כמו שהבטיחו", אומר הצעיר שמלווה אותנו. לדברי עת'אמין, יש אכזבה עמוקה מהנושא, "כולם אומרים שהם בעד, אבל כל אחד מעביר את האחריות לשני. התוכנית אושרה באוגוסט ופורסמה באוקטובר. בגלל העיכובים אנשים כבר לא מאמינים".
נראה שהבטחות כבר לא מרשימות את תושבי ח'שם זנה, עבדה ורחמ'ה. את פירות התמיכה שלהם במפלגת רע"מ והקשר עם הממסד הם מצפים לראות בבטון ולא על הנייר.
