נורה תבור (62) מגיעה מדי בוקר, שבעה ימים בשבוע, לעבודה ביער הקופים ביודפת שבגליל. "כשאבוני, חזירת הבר, שומעת את האוטו שלי, כבר בחנייה, היא מחכה לי בנחירות שמחה", מספרת תבור, "אני מביאה לה כל בוקר צ'ופר, מלטפת אותה ואומרת לה בוקר טוב. אני לא יכולה להיכנס בלי להגיד שלום. זה כמו קהילה, משפחה. אם עברתי ליד תוכי יוסי ולא אמרתי לו שלום, הוא יסתכל אחרי כמו ילד נעלב. אני חייבת להגיד לכל אחד בוקר טוב".

תבור, חובבת בעלי חיים מילדותה, הגיעה לפני שנים רבות לביקור ביודפת, וקיבלה הצעה לפתח את פינת החי הקטנה ביישוב לפארק גדול. "באתי לבקר בסוף שבוע, ירדתי מהאוטובוס וישר הרגשתי שזה המקום שלי. שאני רוצה להיות פה. הייתה שם פינת חי קטנה עם קופי סנאי וככה בעצם הגעתי לקופים. הקופים הביאו אותי".

היא אמא לארבעה, מתגוררת ביודפת, ומנהלת את הפארק כבר קדנציה שנייה (מאז 2008. הקדנציה הראשונה הייתה מ-1992 עד 2000). יום העבודה שלה כולל קודם כל סיבוב בפארק הגדול. "אני רואה מה נשמע ומה שלום החיות. זה הדבר הראשון והכי חשוב. אני מסתכלת מה צריך לעשות, ומה צריך לתקן. זה כמו בית, או שבט מאוד גדול, ואני מבקרת בכל חלקיו לראות מה נשמע ולשפר את מה שצריך. גם בצד של הנראות, מול המבקרים".

"ישיבות הצוות על החיות ממש כמו צוות חינוכי"

יער הקופים, המוגדר כ"מקלט לחיות תיירותי חינוכי", הוא מקום פתוח, עם מרחבים ירוקים, נדנדות ומתקני משחק. "זה לא גן חיות מלאכותי עם כלובי ברזל וזכוכית מלפנים, שבערב מעבירים בו את החיות לכלובים בחדר אחורי. הפארק שלנו לא בנוי מבטון או דשא סינטטי שקל לנקות, אלא מאדמה ועצים. בגלל התנאים האלה, אנחנו עובדים פי 4 יותר קשה ממקום רגיל".

החלק האהוב על תבור בעבודה הוא המגע עם בעלי החיים: "ההתבוננות בחיות וההבנה מה צריך לעשות כדי לשפר את הרווחה שלהן ואיכות החיים שלהן, והאם יש אפשרות להוסיף ולהעשיר. אבל אני מאוד אוהבת גם את העבודה עם האנשים והצוות, את הפן החינוכי והיצירתי ביער".

לצדה של תבור עובדים בפארק 15 איש – המטפלים של בעלי החיים והמדריכים. צוות מגוון. "המאפיין את כל הצוות", נכתב באתר הפארק, "הוא אהבה. אהבת בעלי חיים, טבע ואדם". "אנחנו מקיימים ישיבות", מספרת תבור על עבודת הצוות שהיא מנהלת, "ישיבות על החיות, על קוף מנודה, תוכי שלא מתקרב, ממש כמו צוות חינוכי. אני מביאה פן של אחווה, סוג של משפחה גדולה יחד עם החיות. ואנחנו מדברים על בעיות בתוך המשפחה".

הפארק מסתייע גם במתנדבים. "אנשים באים כי הם אוהבים חיות והם רוצים להיות קרובים לחיות", אומרת תבור, "באים אלינו הרבה צעירים שלא מסתדרים במערכת, אנשים עם פוסט-טראומה, אנשים שצריכים רגע עצירה, כי החיים מלחיצים, והם לומדים את העבודה. הם לומדים מה זה לנקות את החרא של העיזים והחזירים, ומה הרמה שנדרשת מהם בשביל לטפל בחיות. ממקום של שירות לומדים אהבה. אתה איש שירות למען בעלי חיים. בני אדם מתנהגים כאילו הכל שלהם ואנחנו בעלי הבית היחידים. הרעיון שלי הוא ליצור מקום של אהבה, מקום חינוכי, שיש בו כבוד ואהבה לטבע".

"החיות לא הובאו לצורך תצוגה"

יער הקופים פתוח לציבור כאתר תיירות, אך משמש, כאמור, גם כחוות הצלה לבעלי חיים. בין העצים מסתובבות גם חיות משק – עזים וכבשים. "אנחנו לא חולבים ולא כלום", אומרת תבור, "החיות לא הובאו לצורך תצוגה, כולן מהארץ והגיעו ממקומות לא טובים. זה מעין המקלט קבע, בית יתומים, כמו נוער שנפלט מהבית, הוא ברחוב ומייצרים לו בית השאנטי כזה.

"הקופים הגדולים כאן כי הם לא הסתדרו במקומות אחרים, או שטופלו לא טוב. יש כאן גם חזירי בר שגודלו על ידי בני אדם והם לא יכולים להיות בטבע". יש גם תוכים שגדלו בבתי משפחות עד שהביאו אותם לחווה: "זה בערך כמו להוציא ילד מהמשפחה לבית אחר. זאת בערך אותה חוויה לחיה".

לתבור, כפי שאפשר להבין, תפיסת עולם מגובשת בנוגע ליחס של בני האדם לבעלי החיים: "הרעיון שלי הוא חיבור בין אדם לטבע ולבעלי חיים ממקום של כבוד הדדי והקשבה. כדי ליצור מערכת יחסים, שני הצדדים צריכים לרצות את זה. אפילו כשרוצים להניח יד על כלב וללטף אותו, הכלב צריך לרצות את זה. לא צריך לכפות את רצוננו על בעל החיים".

היער מעוצב בהתאם לתפיסת עולמה: "אצלנו הבנייה היא מתוך התבוננות בחיות. אני מסתכלת על קוף גנון ירוק ויכולה לראות שיש שניים או שלושה שלא מסתדרים עם כל הלהקה, אז אני אומרת: 'בואו נבנה עוד חלקה, שתהיה מחוברת בגשר לחלקה של הלהקה, ולקופים שלא מסתדרים יהיה עוד מקום'. אני בכוונה מלאה לעשות כמה שיותר טוב ולהקל על החיים של החיות שאצלנו. כן, הן בשבי, אבל מסתובבות חופשי. הכוונה היא גם לחנך יותר ויותר אנשים לכך שלא יהיו חיות בסבל ושלא תהיה התעללות בקרקס".

מבחינתה של תבור, מחיר כרטיס הכניסה לפארק, 59 שקלים בשבתות וחגים, "צנוע ולא יקר. הוא מספיק בכדי להחזיק את הצוות, שצריך להחזיק את המבקרים, שלא ילטפו את הקוף-סנאי וימשכו לו בזנב. אנחנו משלמים על הכל – טיפול, תחזוקה ותזונה, חציר, שעורה. כל הכסף חוזר למקום, אפילו ההכנסות מבית הקפה".