שר האוצר אביגדור ליברמן הציג אתמול (רביעי) תכנית לשלילת הסבסוד למעונות יום במשפחות בהן האב לומד בישיבה ולא עובד בחצי משרה לפחות. מטרתה המוצהרת של התכנית היא עידוד תעסוקה בקרב חרדים, אבל ספק רב אם התכנית תשיג את מטרתה.

להפלות את כולם לרעה

״היום החלטתי לשים סוף לעיוות מתמשך במדינת ישראל בו הציבור העובד מופלה לרעה״, כתב ליברמן בפוסט שמלווה בתמונת אם (חילונית) וביתה. אלא שאם מטרת המהלך היא לייצר שוויון, האם וביתה שהוצגו בתמונה היו מעדיפות אולי סבסוד משופר למעונות היום בעצמן, על ידי הקמת מערכת חינוך ציבורית לגיל הרך, שתוצע לכל הילדים ללא תלות במצב התעסוקה של הוריהם.

ההשקעה הציבורית בגיל הרך בישראל היא מהנמוכות ביותר ב-OECD: בעוד שישראל משקיעה כ-2,700 דולר בשנה בכל ילד בגיל לידה עד 3, ביתר מדינות הארגון הממוצע עומד על 12,400 דולר.  על פי מחקרים, ההשקעה בחינוך לגיל הרך מניבה את התשואה הגבוהה ביותר לפריון במשק, הן מבחינת מסוגלות ההורים לעבוד, והן מבחינת פיתוח כשרים בסיסיים לילדים עצמם.

בפתאומיות, בלי דירוג, באמצע משבר

העיתוי והאופן בו בוצעה ההחלטה מעלים שאלות רבות לגבי מטרותיה. ההחלטה מחייבת את יציאת הגברים לעבודה תוך חודש וחצי בחצי משרה, בלי דירוג כפי שנעשה בעבר, תוך התעלמות מהעובדה שאף אחד לא יודע כיצד יראה שוק העבודה אחרי הקורונה, ואם יהיו בכלל משרות לקלוט את כולם.

באוצר מצביעים על כך שמהלך דומה שנעשה ב-2013, הצליח להוציא גברים לעבודה, אבל קיים הבדל משמעותי מאוד: מכסת השעות הנדרשת אז עמדה על 10 שעות שבועיות, ואמורה הייתה לעלות במדורג. הפעם מדובר ב-24 שעות שבועיות, יותר מחצי משרה, באופן מיידי.

תעסוקת גברים חרדים היא סוגיה מורכבת, שדורשת מענה נרחב בצורת הכשרה מקצועית, חיבור למקומות עבודה, תוך עמידה על המתח שבין השמירה על עולם הישיבות, לבין שילוב החרדים בחברה. לוחות הזמנים מגבירים את החשש שהתועלת המשקית איננה המניע היחיד להחלטה.

להחזיר את החברה החרדית אחורה

התכנית מוצגת ככזו שמטרתה לקדם את החברה החרדית, אבל השפעתה יכולה להיות הפוכה. החברה החרדית לא תמהר לוותר על אורח החיים התורני, ושלילת הסבסוד עלולה להוביל דווקא יציאה של נשים חרדיות עובדות משוק העבודה, כדי לדאוג לילדים שיוצאו ממסגרות היום.

גברים חרדים שיעזבו את הישיבות והכוללים לא ייאלצו לוותר רק על אורח החיים התורני, אלא גם על התמיכה הכספית שהם מקבלים עבור לימוד במוסדות התורניים. התכנית הנוכחית עלולה דווקא להגביר את התלות שלהם במוסדות הללו. הקיצוץ בסבסוד המעונות עלול להוביל להסתגרות, הסתמכות גדולה יותר על גופים פנימיים ותרומות מהקהילות בחו"ל, מה שיתרום להתרחקות נוספת שלהם מהמדינה.

שלילת קצבאות היא לא תחליף למדיניות

בפעם השנייה מאז שנכנס ליברמן לתפקיד שר האוצר הוא עושה שימוש בשלילת קצבאות ככלי מדיניות, לאחר שרק בחודש שעבר ביטל את תשלום דמי החל"ת לעובדים עד גיל 45. אין ספק ששלילת הכנסה מאנשים דוחפת אותם למצוא פתרונות. אבל גם אין ספק שלא כולם מוצאים אותם, והפתרונות שכן ניתנים הם לא בהכרח הטובים ביותר.

בעוד כמה חודשים ליברמן אולי יוכל להציג נתונים שמראים כי יותר גברים חרדים יצאו לעבוד. מתוך 18 אלף המשפחות שמהן יישלל הסבסוד, יהיו גם כאלה שייקלטו בשוק העבודה. אבל כמו בחל"ת, חלק מהציבור לא יצליח לעמוד בתנאים החדשים וייקלע למערבולת הישרדותית, או לחיי עוני תוך הסתמכות על מנגנוני הרווחה הדלים.

קיום החברה החרדית בתוך הכלכלה והחברה הישראלית היא סוגיה מורכבת, ותעסוקת גברים חרדים בפרט. הממשלה צריכה לעצב מדיניות מתוך דיאלוג עם הציבור הזה, המאפשר לו לשמור על ערכיו לצד השתלבות במערכות הכלכלה והחברה. שלילת קצבאות היא לא מדיניות, ובוודאי לא תקדם את ישראל לעתיד טוב יותר. בשביל לחיות בחברה בה החזק שורד והחלש מדרדר לעוני, לא צריך מדינה.