בית המשפט העליון דחה היום (חמישי) את העתירות נגד חוק הלאום. הרכב השופטים בראשות הנשיאה אסתר חיות קבע בדעת רוב כי אין מקום להורות על בטלותו של חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, או להתערב בהוראה מהוראותיו, וכי יש לפרשו "פרשנות מקיימת, העולה בקנה אחד עם חוקי היסוד האחרים ועם העקרונות והערכים של שיטתנו המשפטית".
בית המשפט עמד על כך שחוק הלאום הוא פרק בחוקה המתגבשת של מדינת ישראל, אשר נועד לעגן את מרכיבי זהותה של המדינה כמדינה יהודית, מבלי לגרוע ממרכיבי זהותה הדמוקרטית של המדינה המעוגנים בחוקי היסוד האחרים ובעקרונות החוקתיים הנוהגים בישראל.
סגן ראש הממשלה ושר המשפטים גדעון סער בירך על החלטת בג"צ: "חוק יסוד הלאום הוא חוק חשוב המהווה פרק נוסף בחוקת המדינה, אשר מעגן את מהותה ואופיה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. טוב עשה בית המשפט כשהחליט לדחות את העתירה, שכן לא הייתה קיימת עילה כלשהי להתערבות בחקיקה. אין גם בחוק פגיעה בזכויות הפרט של מי מאזרחי ישראל.״
חוק-יסוד: הלאום נחקק ביולי 2018, ועיגן את היותה של ישראל מדינה יהודית, את סמליה היהודיים ואת מעמדה של השפה העברית, העלייה לארץ והקמת התיישבות יהודית. הוא אושר על רקע מחלוקת קשה וטענה כי הוא מפלה את המיעוטים הערביים והדרוזים, מכיוון שאינו מעגן בחוק יסוד את עיקרון השוויון בין אזרחי המדינה.
כנגד החוק הוגשו 15 עתירות שבהן התבקש בית המשפט לקבוע, באופן תקדימי, כי בשל תוכן הוראותיו הוא אינו ראוי להוות חלק מחוקתה העתידית של המדינה. מרבית שופטי ההרכב עמדו על כך שכל עוד אין בישראל חוקה מלאה, חלה על הכנסת בכובעה כרשות מכוננת מגבלה אחת צרה ביותר, והיא שאין ביכולתה לשלול בחוק יסוד את עצם היותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית. שלילת אחד משני עמודי התווך הללו, כך נקבע, תוביל להתמוטטות המבנה החוקתי כולו.
עם זאת, דעת הרוב סברה כי חוק יסוד: הלאום, שנועד לעגן במישור החוקתי את ההיבטים הנוגעים לאופייה של ישראל כמדינה יהודית, "אינו שולל את אופייה הדמוקרטי המעוגן בחוקי יסוד אחרים שכוננה הכנסת, וכן בעקרונות החוקתיים שהיוו בסיס להקמת המדינה". לפיכך נקבע כי ההכרעה בשאלה המורכבת הנוגעת לסמכותו של בית המשפט להתערב בתוכנו של חוק יסוד, אינה נדרשת במקרה זה.
שופטי הרוב קבעו כי "עקרון השוויון הוא עקרון יסוד במשפטנו, ומכוחו מוענקות זכויות שוות לכלל אזרחי המדינה, ובכללם קבוצות המיעוט, המהוות חלק בלתי נפרד מהמרקם המרכיב את 'בני הבית' בה". מרבית שופטי ההרכב סברו אומנם כי מוטב היה אילו זכה עקרון השוויון לעיגון מפורש בחוק היסוד, אך הבהירו כי העובדה שעקרון זה לא עוגן בו בסופו של יום, "אינה גורעת ממעמדו ומחשיבותו כעקרון יסוד בשיטתנו".
דעת הרוב הוסיפה וקבעה כי את הוראות חוק יסוד: הלאום יש לפרש בראייה רחבה, ומתוך שאיפה להרמוניה חוקתית בין חוקי היסוד כולם. בית המשפט עמד על כך שניתן למצוא מענה לקשיים שעליהם הצביעו העותרים וזאת בדרך של "פרשנות מקיימת", הנסמכת על העקרונות והכללים הפרשניים הנוהגים בשיטתה המשפטית.
בהתאם לפרשנות זו נקבע כי סעיף 1 לחוק היסוד עוסק בזכות להגדרה עצמית לאומית, ואינו שולל זכויות אישיות או זכויות תרבותיות מוכרות במישור התת-מדינתי. עוד נקבע שסעיף 4 לחוק, שמעגן את היותה של השפה העברית שפתה העיקרית של המדינה, אך זאת מבלי לגרוע ממעמדה של השפה הערבית להלכה ולמעשה ומן האפשרות להמשיך ולקדם את מעמדה של שפה זו במרחב הציבורי במדינה; וכן כי ערך ההתיישבות היהודית המעוגן בסעיף 7 לחוק היסוד ניתן להגשמה לצד ערך השוויון, והסעיף לא נועד להכשיר אפליה והדרה של מי שאינם יהודים ממקרקעי המדינה, כפי שאף הבהירו משיבי המדינה בטיעוניהם.
הרכב השופטים כלל את הנשיאה אסתר חיות, המשנה לנשיאה (בדימוס) חנן מלצר, והשופטים ניל הנדל, עוזי פוגלמן, יצחק עמית, נועם סולברג, דפנה ברק-ארז, מני מזוז, ענת ברון, ג'ורג' קרא ודוד מינץ. מביניהם, השופט קרא היה בדעת מיעוט וסבר שיש לבטל חלק מהוראות החוק.
השופט ג'ורג' קרא סבר בדעת מיעוט כי הוראות שלושת הסעיפים בחוק העוסקות בהגדרה העצמית לעם היהודי, במעמד השפה העברית וההתיישבות היהודית "שוללות את ליבת הזהות הדמוקרטית של המדינה ומזעזעות את אמות הסיפים של המבנה החוקתי", ולכן דינן להתבטל.
לגישת השופט קרא, חוק הלאום מתעלם מ"נוסחת האיזון" המקובלת של זהותה הדואלית של המדינה כ"יהודית ודמוקרטית", וכן מעצם קיומו של המיעוט הילידי, אזרחי המדינה, הערבים והדרוזים, שאליהם הוא מתייחס אליהם כאל "נוכחים נפקדים": "נוכחים" לצורך הפגיעה בשפתם ו"נפקדים" מעצם הדרתם מהחוק. בנוסף מציין השופט קרא את אי-איזכורם של ערכי השוויון והדמוקרטיה בחוק הלאום. לדבריו, התעלמויות אלו, על רקע היעדר השוויון שמתקיים בפועל כלפי המיעוט הערבי, "מעצימות את הפגיעה בעקרון השוויון, שלא זכה לעיגון חוקתי מפורש או משוריין".
בנוסף ציין השופט קרא שתכליתה, כולל המוצהרת, של ההוראה שעניינה התיישבות יהודית, היא ליצור נורמה חוקתית אופרטיבית אשר תשלול דה-פקטו את המצב המשפטי ששרר לאחר הלכת קעדאן וחוק ועדות קבלה; משמע, לשלול את עיקרון השוויון בהקצאת קרקעות מדינה ובתחום הדיור, מבלי שהפליה על בסיס השתייכות לאומית תהא אסורה.
השופט קרא הוסיף וקבע כי קריאה הצהרתית בלבד של חוק הלאום אינה מתיישבת עם האופן בו מתפרשים ומיושמים יתר חוקי היסוד. לחוק הלאום יש השלכות משפטיות אופרטיביות, כמו, כך נראה, הקנייתה של הגנה חוקתית לחקיקה מפלה ולהחלטות מפלות שעלולות להתקבל בחסותו. מחמת עוצמת הפגיעה בערכי השוויון והדמוקרטיה ובשל מעמדו הנורמטיבי של חוק הלאום כחוק יסוד, סבר השופט קרא כי אין מתווה פרשני המרפא את אי-החוקתיות בחוק הלאום.
