פעילותה של ההסתדרות הכללית החדשה בשנתיים האחרונות, בעידוד התאגדויות חדשות ובהגברת המודעות ליתרונות הגלומים במימוש זכות ההתארגנות, הביאה איתה הזדמנות אמיתית וחשובה לשינוי היחס כלפיי העבודה המאורגנת ולקירוב ההבנה כי לעובדים מאוגדים ישנו תפקיד לא רק במאבק על שיפור תנאיהם במקומות העבודה, כי אם גם תפקיד חברתי ומעמדי.

הבנה של תפקיד חברתי-מעמדי זה חשובה מתמיד: החברה בישראל חווה עלייה מפחידה ברמות הגזענות והאפליה, ובהעמקת השסע בין קבוצות שונות (יהודים-ערבים, דתיים-חילונים, גברים-נשים ועוד). כל קבוצה נלחמת על חלקה בפירורים שמשאירים הממשלה ובעלי ההון, והתוצאה היא מאבק בין קבוצות מוחלשות על אותם פירורים, וקריעה של החברה לחלקים-חלקים, שרואים זה בזה אויבים. החברה הישראלית, לכן, הופכת גם לחברה גזענית יותר, וגם לחברה עם פערים הולכים ומתרחבים. הדברים לא נפרדים זה מזה, כי אם קשורים זה בזה.

כיצד אפשר להיאבק במגמות מייאשות אלו? האם אפשר להפוך את המגמה ולהבטיח שוויון וצמצום פערים?

לדעתי, התשובה לכך גלומה באותו שינוי בהבנת העבודה המאורגנת, בהבנה כי לעבודה המאורגנת שמור יותר מרק תפקיד כלכלי של שיפור התנאים במקומות עבודה או ענפים ספציפיים. התפקיד החשוב יותר שעליה למלא הוא ביצירת "הכרה מעמדית" – הכרה כי לקבוצות המוחלשות השונות אינטרסים משותפים רבים שעולים בהרבה על המפריד ביניהם. במילים אחרות, על העבודה המאורגנת להצליח ליצור סולידריות בין עובדים ועובדות, ובין קבוצות מוחלשות. "סולידריות" – ולא רק בין ועדים חזקים לחלשים, אלא במובן הרחב ביותר, של כלל החברה ומעמד העובדים – היא מילת הקסם, זהו המפתח, רשת הביטחון שיכולה לתמוך בהצלחת המאבק לשוויון ולצמצום פערים.

הוכח בכל המחקרים, כי אפליה במקומות העבודה נגרמת בשל דעות קדומות, אינטרסים כלכליים ואחרים של ההון והממשלה או בשל שילוב בין גורמים אלו. לכן, רק אם הקבוצות המוחלשות – אלו הסובלות כולן כאחת מאותם פערים ואפליה – יתאחדו במאבקן נגד האינטרסים של בעלי ההון ומקבלי ההחלטות, יצליח מאבק זה. יש לשנות את השיטה – במקום פירוד והפצת שנאה – סולידריות והתקרבות לאחר. במקום מאבק על פירורים – מאבק משותף למען אינטרס משותף. השינוי הזה יכול להצליח, וכבר מצליח במקומות מסוימים – מחקרים מוכיחים כבר עתה כי מקומות עבודה משותפים ומאוגדים (ליהודים וערבים ואחרים) מתאפיינים באווירה שוויונית, סובלנית ופתוחה יותר בין העובדים, מאשר במקומות עבודה אחרים. גם במקומות עבודה משותפים שאינם מאוגדים, הוכח כי האווירה בהם טובה וסובלנית יותר מאשר זו שברחוב ובחברה הכללית.

מאז דעיכת המחאה החברתית ב-2011, עברו הכוחות החברתיים המניעים את עקרונות המחאה אל העבודה המאורגנת ומקומות העבודה. שם נמצא כוח עצום לשינוי חברתי ופוליטי, והשאלה היא: מי ידע להפעיל אותו, ולאיזו מטרה?

על ההסתדרות, כתנועה חברתית, מוטלת האחריות להנהיג מאבק זה. אם איננו רוצים שההסתדרות תצטמצם לכדי גוף מקצועי-גרידא, העוסק בעניינים טכניים וחסר השפעה על החברה בה אנו חיים – חובה עליה להניף את דגל הסולידריות, ולהפוך דגל זה לדגל הראשי במאבקה.