המלונות בטבריה עדיין מתקשים להתאושש ממשבר הקורונה. השכר בענף התיירות נמוך ויש בעיר מחסור גדול בעובדים. "יש לי מצוקה של חדרניות, עובדים בשטחים ציבוריים, עובדי מכבסה, טבחים, פקידי קבלה, קציני ביטחון, מלצרים, קב"טים. הכל חסר, בכל המחלקות", אומרת נאווה יחיאלי, מנהלת כוח האדם והחשבונות במלון "קיסר". "בתחילת עונה רגילה אני מגיעה למצב של 190 עובדות ועובדים, היום אני עומדת על 150 שמתוכם 16 הם עובדים זרים או פלסטינים ברישיון".

לדבריה, בחופשת הקיץ יגיע המלון לתפוסה של 85-80%, כך שלעובדים מצפה עבודה קשה. "אנשים לא רוצים לעבוד בשבתות ולא רוצים לעבוד במשמרות", אומרת יחיאלי, "הם מחפשים משרות יותר נוחות, בישיבה, ועבורי זאת מצוקה גדולה".

מלון קיסר בטבריה. "כל מלון מנסה למשוך אליו את העובדים ומציע עוד שקל-שניים לשעה" (צילום: אתר האינטרנט)

התחרות בטבריה על כל בעלי התפקידים גבוהה מאוד: "כל מלון מנסה למשוך אליו את העובדים ומציע עוד שקל-שניים לשעה. אבל למרות התחרות כולם באותו מצב. אני כבר לא קולטת עובדים בשכר מינימום. לכל תפקיד אני מתאימה את השכר. מעבר לשכר המינימום, אבל לא בהרבה. אני יכולה לשלם לטבח 36 שקלים לשעה, לקב"ט אני משלמת 33 שקלים לשעה".

אפילו את בני הנוער קשה לגייס השנה. "פעם הייתה לי נהירה של בני נוער לעבודה בקיץ והיום אין לי אותם. הקורונה שינתה הרגלים. להניע אנשים חזרה לעבודה זה לא פשוט".

"לא יכולה לאפשר העלאה בשכר"

יפה בישור, מנהלת כוח אדם וחשבת שכר במלון "באלי", נשמעת מיואשת. 42 שנה היא עובדת בתחום התיירות, מהן 22 שנה במלון. "בקורונה היינו סגורים, פתחנו ב-15 במרץ", היא מספרת, "לא היו הזמנות, לא אורחים, ולא עבודה. כרגע אנחנו עובדים רק בסופי שבוע. עובדים קצת עם דתיים, עד אמצע-סוף אוגוסט, ואחר כך ירחם המרחם".

"אנחנו ממש מנסים לשרוד, עובדים קשה", אומרת בישור. "אם עובד דורש העלאה בשכר, אני לא יכולה לאפשר את זה. אז נותנים לו לעבוד יותר שעות ומאפשרים להגדיל את השכר. במקום 8 שעות עובדים 10 שעות, ועל היום השישי מקבלים שעות נוספות, כדי שיהיה מה לקחת הביתה".

מלון באלי בטבריה. "עובדים רק בסופי שבוע, עד אמצע-סוף אוגוסט, ואחר כך ירחם המרחם" (צילום: מתוך אתר האינטרנט של המלון)

במלון 50-40 עובדים. "יש לנו גרעין קבוע של 35 עובדים שאיתנו כבר למעלה מ-10 שנים ואנחנו שומרים עליהם. במקום להחזיק עובדים דרך קבלן, אני צריכה עוד 15 עובדים טובים וקבועים".

"הוותיקים חזרו ברובם, חלק עזבו"

מאיר מזוז, אב לארבעה וסב לארבע נכדים, עובד 30 שנה ב"קלאב הוטל" בטבריה, מהן 20 שנים הוא יו"ר ועד העובדים. "אני פוחד מהגל הקרוב של הקורונה, מה יהיה הלאה, שלא יסגרו שוב את המלון", הוא אומר, "אם שוב יסגרו את המלון, זאת יכולה להיות מכת מוות".

בזמן המגיפה המשיך מזוז לעבוד כשומר על המלון הסגור. "השכר נמוך אבל העדפתי לעבוד", הוא מספר, "אשתי עובדת בגן ועבדה כבלנית במקווה. יש לי ארבעה ילדים שעובדים. המשפחה תמכה בי וגם עזרה כלכלית".

מזוז מספר שהמשיך להיות כתובת לעובדים גם כשהיו בבית: "בכל שבוע צלצלתי לכל העובדים. בעונה יש פה 140 עובדים ומחוץ לעונה 80. אחד אחד שמרתי איתם על קשר, ואנשים מעריכים את זה. אנשים היו צריכים עזרה כלכלית. אפילו סלי מזון".

קלאב הוטל טבריה. "אם שוב יסגרו את המלון, זאת יכולה להיות מכת מוות" (צילום: משה שי/פלאש90)

מזוז יזם הכנת ארגזי מזון שנשאר במלון, והזמין את העובדים לבוא לקחת הביתה: "פירות, שתיה, הכל. זאת הייתה יוזמה שלי וההנהלה אישרה. דיברתי עם המנכ"לית וביקשתי גם לתת מפרעות לעובדים. נתנו הלוואות לעובדים, מפרעות. מענה על בעיות אישיות. המלון הזה מדהים. אין דברים כאלה".

מנכ"ל הרשת, הוא מספר, הציע אישית לעובדים שמעוניינים לעבוד באילת. "10 עובדים מטבריה, מדיר חנא, כפר כנא, קיבלו רכבים מהמלון ועברו לעבוד באילת. פעם בשבועיים הם חזרו הביתה עם הרכבים. עכשיו קשה למצוא עובדים", הוא מוסיף, "הוותיקים חזרו ברובם, אבל חלק עזבו. השבוע היה לי עובד שמצא עבודה ב-40 שקלים, הביא מכתב התפטרות והלך".

"העובדים הקיימים לא מצליחים לעמוד בנטל"

עו"ד אתי ויזל, יו"ר האיגוד המקצועי בתחום התיירות, במרחב כנרת בהסתדרות, חיה ונושמת את עולם התיירות בטבריה כבר 30 שנה. הפעם, לדבריה, המצב בעיר קשה מאוד.

ויזל מחלקת את המלונות לשני סוגים: "אלו שעובדים יפה, בעיקר הרשתות, עם תפוסות של כ -80%. ואלו עם תפוסות נמוכות שעובדים רק בסופי השבוע, בגלל שהם התבססו על תיירות חוץ. בחלק מהמלונות עם תפוסות גבוהות", היא אומרת, "יש מצוקה בקליטת עובדים והעובדים הקיימים לא מצליחים לעמוד בנטל".

חדרנית במלון בזמן הסגר. "הישראלים נוהרים לים המלח ואילת ולא מגיעים לטבריה, רק לחגים ואולי קצת בקיץ" (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)

משבר התיירות מאוד ניכר. נסיעה ברחבי טבריה מלמדת כמה מעט, אם בכלל, השתנה בה. "נראה שטבריה היא משהו אחר בכדור הארץ", אומרת ויזל. "הקורונה החריפה משבר שהיה קיים עוד קודם". חלק מהמלונות הורידו מחירים, אך למרות זאת לא רואים נהירה לעיר. "הישראלים נוהרים לים המלח ואילת ולא מגיעים לטבריה, רק נקודתית לחגים ואולי קצת בקיץ. וחבל. מקבלי ההחלטות במדינה טרם נתנו את הדעת כמו שצריך לטבריה. זאת חובה לסייע לתעשיית התיירות להתאושש, לסייע לעסקים שתיירות היא הפרנסה שלהם, צריך לשווק את טבריה בצורה מאוד מסיבית".

"החרדה של העובדים קיומית"

ענף התיירות והאירוח המדשדש מספק כשליש ממקומות העבודה בטבריה. לדברי ויזל, בכל מלון בעיר יש ועד או נציגות עובדים והקשר, באמצעותה, עם ההסתדרות הוא יומיומי. "ענף התיירות פועל תחת הסכם קיבוצי", היא מסבירה, "אבל השכר לשעה הוא בתחתית טבלאות השכר".

בתחילת הקורונה, כשזיהתה את המשבר, פתחה קבוצת ווטסאפ בשיתוף יו"ר מרחב ההסתדרות אבי גבאי, משותפת למעסיקים, לנציגי ועדי העודים ולשירות התעסוקה. "הבנתי שעלינו לשלב את הכוחות של כל הנוגעים בענף התיירות", היא מספרת, "84 משתתפים התכתבו בקבוצה יום ולילה בשבתות ובחגים. הקבוצה הזאת פעילה מאוד. קשרי העבודה הטובים נשמרים בקנאות. כשפתחתי את הקבוצה, לא האמנתי איזה שירות קבוצה כזאת יכולה לעשות לעובדים ולמעסיקים".

במהלך החל"ת פנו אליה, לדבריה, מאות עובדים שחששו לעתידם המקצועי והתעסוקתי: "פגשתי אנשים, לא צעירים, שלא יודעים לעשות שום דבר אחר ממה שעשו במלון, והחרדה שלהם היא קיומית. מצאתי את עצמי לא פעם משמשת ומייעצת לא רק בפן המקצועי אלא גם בפן הרגשי".

לדעתה, אחרי כמה חודשים של חל"ת יש עובדים שהבינו שהם לא יכולים להתקיים רק מהחל"ת והלכו למצוא חלופות: "נתקלתי בלא מעט טבחים שעזבו מקום קבוע ומצאו מקום עבודה אחר, בשכר גבוהה יותר, בלי לעבוד בשבת או בחגים. קברניטי הענף צריכים לחשוב איך אפשר לקלוט ולהציע מקום תעסוקה ארוך טווח שיהיה גם משתלם כלכלית".