'מין ויין אינתכ? מין חיפה? מין עכו?'

הוא עומד שם, על הכביש, מחוץ לחלון שלי. האור ברמזור אוטוטו הופך לירוק. מסביבי מכוניות ולידן ילדים נוספים. הוא נראה צעיר, אולי בן תשע, אולי עשר. הוא מתמהמה, שואל אותי שאלות. הוא מחייך בשובבות, לא נראה כאילו הוא רוצה להמשיך לאן שהוא.

עד עכשיו הצלחתי לחמוק ממפגש, החלון שלי היה סגור או שעמדתי רחוק מדי מהרמזור. בכל פעם שהגעתי לצומת גם חששתי – שלא ייגשו, שלא ייגשו, מה אעשה אם כן – אקנה מהם? אומר תודה אבל שלא צריכה? תמיד מתבוננת במכוניות סביב, בודקת אם מישהו מהנהגים נענה להם. מדי פעם נהגת או נהג מדברים איתם, נותנים להם כמה מטבעות, אבל לרוב כלום. עכשיו הילד הזה עומד פה, ליד החלון הפתוח שלי ונראה שהוא בעיקר רוצה לדבר, להכיר. עם חיוך מתוק וניצוץ קטן בעיניים – כמה שעות הוא כבר עובד?

לפני כשבוע וחצי נפצע קשה אחד הילדים, בן 8, בצומת אעבלין מרכב, 'כששוטט על הכביש'. כבר שבוע שהוא שוכב בבית החולים רמב"ם כשהוא מורדם ומונשם. האם ראיתי אותו? האם זה הילד שניגש אלי?

אני ממלמלת לא תודה, עונה בקצרה לשאלותיו. הרמזור עובר לכתום – יאללה זוז ילד, תכף כולם.ן נוסעים, מסוכן פה ממש. אני חושבת שאמרתי לו להתראות והמשכתי משם, כשהמוח שלי קודח והמום.

מה הייתי צריכה לעשות? לקנות ממנו משהו שלא באמת צריכה רק כדי לתת לו כסף? לנפנף אותו, כדי שלאורך זמן יהיה ברור שזו לא שיטה טובה להתפרנס? למה הם בכלל כאן? מאיפה הם? מרוב הלם על השיחה, בעצם לא שאלתי אותו.

הבנתי שהדבר האולי לא הגיוני שעבר לי בראש, הוא שהייתי צריכה להזמין אותו להצטרף אלי לנסיעה. לקחת אותו מהשמש הקופחת למשפחה שלו, או לכל מקום אחר שיותר מתאים לילד בן תשע להיות בו.

אני זוכרת את התופעה הזו של ילדים – כנראה פלסטינים, שעומדים בצמתים, מלפני עשרים שנה בירושלים. צומת הגבעה הצרפתית. גם אז זה הטריד אותי מאד וניסיתי לברר במה מדובר. אז סיפרו לי שהם מגיעים מקבוצה מאד ענייה שחיה במזרח העיר, מנוהלים ע"י 'מלך' מבוגר ושהם מעבירים אליו את רוב הכסף.

אבל עכשיו אנחנו בגליל. הילדים האלה עומדים נכון לכרגע בעיקר בצומת המוביל, מעל ומתחת לגשר, ובאזור אעבלין. הם מאד רחוקים מביתם. מישהו ממש מתאמץ להביא אותם לכאן, ויש יותר ויותר מיום ליום. בני בן ה-14 סיפר לי שהוא שמע שאלה שמביאים אותם משאירים אותם בצומת מוקדם מאוד בבוקר, 'עם בקבוק קולה וחטיף לכל היום'. הם עומדים בשמש, מסתובבים בין המכוניות ומסכנים את עצמם באופן תמידי. 'לפעמים אלה שהביאו אותם שוכחים אותם והם נשארים לישון סביב הכביש', מישהי אמרה לי.

כבר עשרים שנה הטיפול של הרשויות לא מאד מוצלח, והנפגעים המרכזיים הם תמיד הילדים. אז מה לעשות? קודם כל החלטתי לא לשתוק, לדבר ולכתוב על זה. וגם בכל פעם שאסע לכיוון, אקח איתי בקבוקי מים, פירות, או כל דבר אחר שיכולה. אזמין אותם, לא אתעלם ואקווה שייעלמו, ואתן למי שייגש אלי. חוץ מזה אני שואלת שאלות – אותם וא.נשים אחרים, כדי להבין יותר, ואולי ככה אצליח לשנות.

ניצה כהן מור היא אשת חינוך פמיניסטית, ונוסעת מתמידה בגליל