עד שנעשה ליצרן של גופי תאורה, צעד ישי הרטל (40) במסלול תעסוקתי לא ממש מקובל. אחרי שהשתחרר מצה"ל קיבל לידיו את ניהול הקונדיטוריה המשפחתית בירושלים ומכר עוגות וקינוחים לבתי קפה ומסעדות; הקים את "קפה סמדר" במושבה הגרמנית בעיר; וייצר ערק בטעמים. בגיל 24 היה בעליהם של שלושה עסקים מצליחים, אבל החלום לעבוד אדמה ניקר ולא הניח לו.

"את הערק מכרתי לילדים של אלטשולר שחם", הוא מספר, "את הקונדיטוריה מכרתי למישהי שלא סיימה לשלם לי עליה עד היום; את 'קפה סמדר' השארתי לשותף; והלכתי לעבוד אצל רועה צאן בעמק האלה ובעין הוד. לא רציתי להיות איש עסקים, רציתי לעבוד עם הידיים".

את המחשבה להקים חוות בודדים זנח לטובת מגורים בצפון וייצור של אהילי בד עם בת זוגו דאז. "הכנו אהילי בד הכי פשוטים", הוא משחזר את תחילת הדרך לעוד הסבה מקצועית, "יום אחד נכנס מישהו ושאל אותי אם אפשר לקחת מאתנו דגם מסוים למישהו שייצר לו את זה מברזל. אמרתי לו: 'אני אייצר לך'. לא ידעתי אז לכופף צינור. הלכתי, קניתי חומרים ומכונות וייצרתי את המנורה. הוא הזמין עוד עשר".

העיסוק החדש התפתח ובני הזוג עברו למרכז. "בהתחלה אמרנו, נשב לנו בזולה בצפון, נייצר את זה, ופעם בשבוע נשלח לתל אביב. אבל זה לא ממש עבד, העיר קוראת לך. אתה לא יכול לעבוד עם מעצבים וחנויות באופן רציני ובאמת להיות נוכח כשאתה לא פה".

וכך, לפני כ-12 שנים הוא פתח את "לה למפה", בית מלאכה לייצור גופי תאורה ממתכת. תחילה עבד בשכונת שפירא בתל אביב, אחר כך במקום אחד בשכונת פלורנטין, ולפני ארבעה חודשים עבר לבית המלאכה הנוכחי, שאותו הוא חולק עם חבר מסגר, בקצה השני של אותו רחוב.

"זה מה שאני יודע לעשות, לעבוד עם הידיים"

בית המלאכה של הרטל מבולגן כמו בית מלאכה: מלא בחלקי מתכת וכלי עבודה. ניחוח של יצירה סוחף אותך פנימה. מוזיקה אינסטרומנטלית, מאוורר תעשייתי ענק, אבק מתכתי ורעשי קידוח שעולים מחדר התצוגה החדש שהוא בונה שם. כל אלה לא מונעים ממנו מלשבת, על סיגריה, עם מנכ"ל של חברת הייטק גדולה ולסגור עסקה.

ב"לה-למפה" הוא מייצר גופי תאורה מברזל, פליז ונחושת, לבתי עסק – מלונות, מסעדות, משרדים, ומדי פעם גם ליחידים. "תמיד אהבתי ליצור ולבנות", אומר הרטל, "את כל הדברים לימדתי את עצמי. אנשים יושבים במשרדים, כואב להם הגב, לא יודעים להחליף מנורה בבית. אני בניתי את הבית שלי במו ידיי, ואין גאה ממני. זה מה שאני יודע לעשות, לעבוד עם הידיים. אני לא מעצב תעשייתי, לא בוגר של שום דבר, למדתי תוך כדי עבודה", הוא אומר.

"כשמבקשים ממני לעשות סקיצה ולצייר, אני הרבה פעמים בונה את המנורה פיזית. זה יותר קל לי. אני לא יודע לצייר, אני יודע לבנות", הוא צוחק ומדליק עוד סיגריה. "אני מקבל סקיצות מאדריכלים, ועוזר להם לייצר את המנורה באופן שיהיה חזק ויציב. עכשיו, נגיד, יש לי הזמנה של 500 יחידות. אני צריך לחשוב מה הדרך החכמה והטובה לייצר אותן חזקות, טובות, יפות, ולהתאים את לוח הזמנים כך שאהיה עם הילדים באוגוסט".

"תראו, את זה אבא עשה"

הרטל, אב לשלושה, מתאים את שעות עבודתו ללוח הזמנים של הילדים. "לפני שהתגרשתי הייתי עובד מהבוקר עד 17:00, חוזר הביתה להיות עם הילדים, וחוזר לעבודה ב-20:00 עד הלילה. היום, בימים שהילדים לא אצלי, אני עובד מהבוקר עד חצות. ככה 12 שנה. זה לא שווה מבחינת המשכורת, בכלל לא", הוא מודה, אבל הגאווה שווה: "אני מאוד אוהב להיכנס עם הילדים למסעדה ולהגיד להם: 'תראו, את זה אבא עשה'", הוא אומר ומחייך, "או כשאני עובר ברחוב לילנבלום, שם עיצבתי תאורה לשלושה עסקים".

הרטל חושב שכיום, למרות עלי אקספרס ואיקאה, יש מודעות ואנשים מחפשים את הערך המוסף, את העיצוב, את הייחודיות. לא רק בעשירון העליון: "בפרספקטיבה של 12 שנה, אנשים רק קונים יותר. לנו, למשל, אין מלאי, הכל בעיצוב אישי. גם בחדר תצוגה. מישהו יוכל להצביע על מנורה ואני אעשה לו דומה, הוא יכול לבחור את הסוג של הכבל, את העובי וכו'. אם זה היה פשוט לעשות כמויות ושאנשים יקנו, אז מה ההבדל ביני לבין איקאה או מחסני חשמל?".

"כל מי שעצמאי נמצא על הקצה"

אנחנו יושבים בחצר פנימית קטנה של בית המלאכה, ובאופן טבעי השיחה מתגלגלת גם לחיים כעצמאי, ובמיוחד בתקופת הקורונה. "כל מי שעצמאי נמצא על הקצה", הוא אומר, "יש חובות. חודש טוב, חודש רע. גם שכיר שפוטר ולא מוצא עבודה, מאבד את החסכונות. אין לך שום ביטחון בחיים, חוץ מלא לפחד, להאמין ולקוות".

בעבודה כמו שלו אתה חי, כדבריו, על פרויקטים. "לפני שפרצה הקורונה", הוא מספר, "קיבלתי פרויקט ענק של מייקרוסופט, שהצליח להחזיק את העסק בסגרים. אבל אחרי שלושה סגרים הכסף נגמר. שלחתי את העובדים הביתה וחייתי על מענקים וחסכונות שנגמרו. הקורונה הייתה קשוחה. היה קר וקשה להיות בבית עם הילדים. לא היה כסף. זה שבר אותי, חשבתי לסגור זמנית וללכת לעשות משהו אחר. אבל הצלחנו לשרוד, עד לסגר האחרון.

"בסגר האחרון לאנשים כבר נגמר הכסף. הכל נעצר, כל החנויות סגורות, כל המסעדות סגרו, כל הפרויקטים נעצרו. פרויקטים שכבר הזמנתי עבורם חומר, אמרו לי שהם לא ייקרו. הפסדתי הרבה כסף". אבל עכשיו העסק מתחיל להתאושש. "נשארו חובות על חובות להשלים, אבל קיבלתי פרויקט גדול ואני מקווה שעסקים יעשו עכשיו השלמת פערים ואקבל עוד".

"בפורטוגל הייתי קונה קממבר ביורו"

לקראת הפרויקט שקיבל, החליט הרטל לגייס שני עובדים – אחד במשרה מלאה ואחד בחצי משרה. "פרסמתי מודעה בפייסבוק", הוא מספר, "התקשרו שניים. אז הצליח לי. כדי לעבוד פה צריך להיות בן אדם ולרצות לעבוד, את כל השאר אני אלמד אותך", הוא אומר. "תמיד עבדתי עם אנשים שאני אוהב, שאני נהנה איתם, וזה לא במקרה. אנחנו יוצאים ומבלים ביחד, עושים ארוחות יחד, בצהריים עוצרים ואוכלים יחד, זה מקום קטן, אז חייבת להיות אווירה משפחתית".

לאן ולמה הוא שואף? "החלום שלי הוא בעיקר להגיע לנקודה שבה אני קם בבוקר לעבוד וחי בנחת. תנו לי לקום בבוקר לעבודה שאני אוהב עם אנשים שאני אוהב, אבל לא לרדוף כל היום אחרי הזנב, בלי מלחמת הישרדות מתמדת".

לפעמים, ברגעים קשים, הוא חושב שעשה טעות שהקים כאן את ביתו ומשפחתו. "אם הייתי נוסע להיות רועה צאן בפורטוגל עם עדר עיזים על איזה נחל, הייתי מרוויח סבבה וחי טוב, קונה קממבר ביורו, אופנוע ב-30 אלף ולא ב-70, היה לי שקט. פה לא נראה שזה הולך לשום מקום. הכל יקר, קשה מאוד לחיות, אתה בקושי סוגר את החודש.

"מצד שני, אני אוהב את ישראל, כבר יש לי ילדים ואני צריך להתאמץ ולהילחם בשבילם. אני שמח שאני מראה להם שלא הכל בא בקלות, שאפשר להגשים את החלומות שלך. הגדול שלי רוצה להיות חקלאי, אז אולי הצלחתי במשהו".