באחד הימים באולימפיאדה הראשונה שלי כפרשן שחייה, אטלנטה 1996, הגעתי כצופה לאצטדיון האתלטיקה הקלה. ישבתי באזור צוותי הטלוויזיה. ממול, בצד השני של האצטדיון, בור הקפיצה למרחק, וכולם ממתינים. ממתינים למה? לקפיצה אחת טובה שתביא לקרל לואיס הגדול את מדליית הזהב הרביעית שלו בבור. הקפיצה הגיעה, ולואיס הקפיץ באותו אחר צהריים לא רק את עצמו (ל-8.50 מטר), אלא גם את כל יושבי האצטדיון.
לפני שעזבנו את האצטדיון, התקיימה ריצת 200 מטר גברים. כולם כבר הכירו את מייקל ג'ונסון, הרץ הגדול מארה"ב, וידעו שיש סיכוי גדול שלא רק שינצח, אלא גם ישבור שיא עולם. ישבתי שוב באזור השדרים, הפעם על כיסאות הצוות המצרי, ששידר את טקס הפתיחה אבל ויתר על שידור תחרויות האתלטיקה.
שקט מוחלט שרר באצטדיון. הריצה יצאה לדרך, ראינו את ג'ונסון עם "ריצת הברווז" ונעלי הזהב פותח פער עצום ממתחריו, ואז הגיע הסיום הענק ושיא העולם המדהים. מרוב התרגשות קפצתי והתחבקתי עם היושב לשמאלי. מהר מאד התברר שהוא מצרי, שידע שהמקומות של צוות השידור פנויים, והגיע גם הוא לראות את הריצה הגדולה ושיא העולם.
***
אחרי השתתפות בארבעה משחקים אולימפיים (אטלנטה, סידני, לונדון וריו) אפשר לומר שאני "אלוף" פרשני השחייה. יוסף טלקי היה פרשן ב-3 אולימפיאדות (לוס אנג'לס, סיאול וברצלונה); יואב ברוק ב-2 (אתונה ובייג'ין). אני יודע מקרוב מה זו אולימפיאדה – מה זה להסתובב בכפר האולימפי, שבו קרוב ל-20 אלף ספורטאים וצוותי המעטפת שלהם; לשוטט במרכזי התקשורת שבהם כ-10,000 אנשי מדיה מכל העולם; להלך ברחובות עיר שבה מסתובבים קרוב למיליון מבקרים שהגיעו מיותר ממאה מדינות. אלה חוויות חיים, זכרונות שנשארים איתך.
בלונדון 2012, כשהמתנתי עם חברי הטוב, שדר השחייה משה גרטל, בתור לכוס קפה בקפיטריה קטנה במרכז המדיה, ראינו לפתע, בקצה המסדרון, דבר יוצא דופן. לקראתנו צעד האדם הגבוה ביותר שראיתי בחיי. זה היה שחקן הכדורסל הסיני הענק, יאו מינג, המתנשא לגובה של 2.28 מטר. צעדים אחדים לפני שהגיע אלינו, הענק פנה ימינה, והצוואר שלי נשבר כשסובבתי את הראש להסתכל ב"פלא האנושי" הזה מתכופף ונעלם אל תוך חדר השידור של המעצמה הסינית.
עוד בלונדון 2012, הפעם בבריכת השחייה: תחרויות הבוקר המוקדמות הסתיימו והתחלתי לרדת במדרגות לכיוון היציאה. לפתע, מכיוון עמדת השידור של רשת אן.בי.סי ראיתי מישהו שנראה לי מוכר. רגע, מי זה? אהה, זה מארק ספיץ, השחיין האחד והיחיד, שזכה ב-7 מדליות זהב בבריכה במינכן 1972.
"שלום מארק", פניתי אליו, "מה אתה עושה כאן?", והוא השיב: "אני יועץ לאן.בי.סי בשידורי השחייה". לבקשה להצטלם איתו הוא הסכים ברצון. הזכרתי לו שזו לא פגישתנו הראשונה, שנפגשנו פעמיים בישראל, במכבייה בבריכת גלי גיל ברמת גן. הוא ניצח אותי ואת האחרים במקצה המוקדם ב-100 חופשי, ובהמשך שחינו פעם נוספת בקבוצות השליחים של ישראל וארה"ב.
***
בטוקיו מוכת הקורונה לא יהיו כנראה חוויות כאלה. איזו אולימפיאדה תהיה טוקיו 2020 הנערכת ב-2021, בלי צופים, ותחת מגבלות תנועה? מכה קשה ביותר, ואני לא מדבר על המכה הכלכלית שנחתה על מארגני המשחקים, ולא על המכה שקיבלו כל אנשי תעשיית התיירות. אני מדבר על המכה לספורטאים ולקרובי משפחותיהם, שתמכו והשקיעו בהם מגיל צעיר, כדי שיגיעו לרגע הזה, ועכשיו נמנעת מהם האפשרות לראות את ילדיהם מתחרים.
***
שחייה היא הענף ששובר את הציפייה הממושכת למשחקים האולימפיים – המדליות הראשונות מוענקות בו כבר ביום התחרויות הראשון. בטוקיו, יש לצפות שנבחרת השחייה האמריקאית תוביל בזכייה במדליות בבריכה, אם כי פחות מהמשחקים בריו ובלונדון. אני מאמין שהאוסטרלים, בעיקר האוסטרליות, יהיו חזקים יותר, והיחלשותם של האמריקאים תביא לעלייתם לפודיום של שחיינים ממדינות אחרות, למשל בריטניה ורוסיה.
כיוון שבעבר כבר התקיימו תחרויות שחייה בלי קהל, ונרשמה בהן למרות זאת רמה גבוהה, מותר להניח שגם בטוקיו התחרויות יהיו מרתקות, מותחות ואיכותיות. אולימפיאדה היא אולימפיאדה היא אולימפיאדה, והטובים יודעים ויכולים לבטא את עצמם בבריכה, על המסלול או על המזרון, גם בלי המרכיב המשני באולם. איך ישפיע על הספורטאים "השקט" הזה קשה לנבא. על כל אחד הוא משפיע באופן שונה. ייתכן שהיעדר קהל יעלה לפודיום דווקא ספורטאים שלא היו עולים אליו אם היה קהל.
בכל מקרה, הם יענדו לעצמם את המדליות, כפי שפורסם. גם זאת חוויה אחרת.
