לפני כחודש התפרסם ב-Upshot, האתר הכלכלי של הניו יורק טיימס מאמר עם תחזית כלכלית קודרת למדי. המאמר הארוך והמפורט עוסק כולו בכך שעלינו, אנשי העולם המערבי, להתרגל לחיים בעידן של צמיחה כלכלית נמוכה, מכיוון שמדובר בתופעה שהולכת ומתגברת ולא הולכת להיעלם בשנים הקרובות. האמנם זה המצב? האם מדובר בגזירת גורל ומה הסיבות לכך? ואם זה אכן כך, האם מדובר בהכרח בדבר רע או שיש לזה גם היבטים חיוביים? ואיפה המקום של ישראל בהקשר הכלכלי הגלובלי הרחב יותר? אלה השאלות הגדולות בהן אנסה לגעת על קצה המזלג בפוסט.
ראשית, נתחיל מהנתונים על ישראל. הכנתי עבורכם את הגרפים של שיעורי הצמיחה השנתיים הממוצעים עבור תקופות שונות. כפי שניתן להתרשם, לא משנה אם מסתכלים על תקופה של עשור, 20 או 50 שנה אחורה, ניתן לראות כי שיעור הצמיחה בישראל נמצא במגמת ירידה מתמדת. וזה כמובן לפני שלוקחים בחשבון כי אמצע שנות ה-70 מהוות את קו פרשת המים הכלכלי של המשק הישראלי שעבר מצמיחה ממוצעת של יותר מ-6% לשנה לצמיחה ממוצעת של פחות מ-4%.
שיעור הצמיחה השנתית בישראל ב-50, 20 ו-10 שנים (בהתאמה)
אגב, לפחות טוב לדעת שאנחנו לא חריגים בהקשר העולמי, כי בגרף הבא ניתן לראות כי הצמיחה של התוצר לנפש בארה"ב, אירופה ובריטניה גם היא נמצאת במגמת ירידה משמעותית. כפי שאתם רואים, אנחנו בחברה טובה.
אבל למה זה קורה?
האמת היא שלאף אחד אין תשובה מאוד משכנעת ויש הרבה מאוד תשובות מתחרות. כך למשל, רוברט גורדון, כלכלן אמריקאי בכיר למדי, פרסם השנה ספר חשוב ששמו "עלייתה ונפילתה של הצמיחה האמריקאית" ובו הוא טוען שעידן ההמצאות הגדולות ככוח מניע של הכלכלה כבר מאחורינו. לפי גורדון, המצאות כמו החשמל, תחבורה ממונעת וביוב היו המצאות טרנספורמטיביות, כאלה ששינו ללא היכר את המציאות הכלכלית ובישרו על 150 שנה של צמיחה כלכלית חסרת תקדים.
לעומתן, המהפכה הטכנולוגית השלישית שאנו חווים היום, למרות ההייפ והדיבור הבלתי פוסק שיש סביבה, היא מינורית במשמעויות הכלכליות שלה. הסמארטפון הוא המצאה נהדרת ומה היינו עושים היום בלי פייסבוק ואינסטגרם, אבל גורדון סקפטי לגבי התרומה האמיתית של החידושים האחרונים לצמיחה כלכלית ארוכת טווח. אפשר להתייחס לגורדון בביטול ככלכלן מזדקן שלא מבין את התועלות של השיפורים הטכנולוגיים האחרונים, עד שמסתכלים על הנתונים. והנתונים שגורדון מביא קודרים למדי. פריון העבודה בארה"ב, האינדיקטור החשוב ביותר ליכולת הייצור של הכלכלה האמריקאית, נמצא בירידה מתמדת בשנים האחרונות ורחוק מאוד משיאו טרם מהפכת האינטרנט והמחשבים.
כלכלן בכיר אחר שמשמיע בשנים האחרונות תחזיות מאוד פסימיות לגבי יכולת הצמיחה של הכלכלות המערביות הוא לארי סאמרס. סאמרס, כלכלן מהארוורד שהיה כלכלן בכיר בממשליהם של אובמה וקלינטון, נשא ב-2013 נאום מעורר מחלוקת ובו הוא כינה את המצב הכלכלי של המערב כמי שנתון בקיפאון מתמשך (Secular Stagnation). לפי סאמרס, הקיפאון המתמשך הוא תוצאה של מספר תהליכים שהבשילו בעקבות המשבר הכלכלי הגדול של 2008 ויצרו שילוב מסוכן של מחסור בביקושים, אינפלציה נמוכה וריביות שליליות.
מה ניתן לעשות בעניין?
האמת שגם לסאמרס וגם לגורדון אין תשובות מאוד נחרצות. גורדון מודה שאין תרופות פלא לעידוד הצמיחה ומציע שורה של צעדים שתכליתם צמצום הפערים ושיפור ההון האנושי, בעיקר של העובדים העניים, כמו מיסוי יותר פרוגרסיבי, העלאת שכר מינימום, הגדלת מס הכנסה שלילי, השקעה בחינוך בגיל הרך ותקצוב דיפרנציאלי יותר של החינוך הציבורי בארה"ב. לפי גורדון, כל אלה הם צעדים חשובים לעידוד הצמיחה הכלכלית אבל הם אינם משנים את הניתוח הכלכלי הבסיסי שלו שבהיעדר התפתחויות טכנולוגיות מרחיקות לכת, אנחנו נידונים לעתיד של צמיחה נמוכה יותר מהציפיות וממה שהורגלנו לו בעבר. דווקא סאמרס יותר אופטימי ונחרץ לגבי מה ניתן וצריך לעשות. סאמרס טוען שיש לנצל את העובדה שהריביות כל-כך נמוכות ועל הממשלות במערב להגדיל את החובות שלהן ולייעד את הכסף להשקעות מסיביות בשדרוג התשתיות הפיסיות של המדינות. הרווח של הממשלה והציבור הוא כפול במקרה הזה, הריביות הנמוכות מבטיחות מימון זול ותשואה חיובית להשקעה ובנוסף שדרוג התשתיות הפיסיות כמו הקמה של מערכות תחבורה ציבורית וכבישים, מערכות החשמל ואנרגיות מתחדשות, הקמה של בתי ספר ובתי חולים. כל אלה יגרמו להגדלת הפעילות הכלכלית במשק וע"י כך להגדלה כוללת של הביקושים, מה שיכול לחלץ אותנו מאותו קיפאון מתמשך שסאמרס מזהיר מפניו.
אז מה עושים עם העוגה?
התפיסה הכלכלית המקובלת היא שהימין הכלכלי רוצה להגדיל את העוגה ולכן מקדש את הצמיחה הכלכלית כחזות הכל, גם במחיר של אי-שוויון ופערים חברתיים, בעוד שהשמאל מעוניין לקדם מדיניות מצמצמת פערים של חלוקה מחדש, גם על חשבון הצמיחה (הגדלת העוגה). בשנים האחרונות תפיסת העולם הדיכוטומית שצמצום פערים בא על חשבון צמיחה הולכת ונסדקת. מספר גדל והולך של מחקרים שהתפרסמו ע"י גופים כמו ה-OECD וקרן המטבע הבינלאומית מראים באופן מפורש שאי-שוויון גבוה פוגע בצמיחה הכלכלית והדרך להגדיל את הצמיחה עוברת דווקא בצמצום הפערים ולא בהגדלתם, אבל עדיין ניתן לומר שזו התפיסה המקובלת שמנחה חלקים גדולים בדיון הציבורי. אולי דווקא בעולם של צמיחה מדשדשת, נוכל להתחיל לעסוק באופן אמיתי בשאלות כמו איך הפערים החברתיים משפיעים על הצמיחה ואיך ניתן להגדיל את העוגה ע"י חלוקה יותר הוגנת ושוויונית. במקום לעסוק במרדף פרוע אחר צמיחה כלכלית קצרת מועד, נוכל לקיים דיון יותר מעמיק ביעדים אחרים של מדיניות כלכלית כמו הקטנת האי-שוויון, איזון בין הון לעבודה, פיתוח הביטחון אנרגטי ופיתוח כלכלי מאוזן סביבתית.
