"ללונדון 2012, האולימפיאדה השנייה שלי, הגעתי בשיא הקריירה, אחרי שזכיתי במדליות הראשונות של ישראל באליפות העולם ואליפות אירופה. הגעתי גם כאחת המתעמלות הטובות בעולם וגם כאחת הספורטאיות הטובות במשלחת ישראל, עם הרבה מאוד לחץ וציפייה לתוצאה.

"אני זוכרת שכשהגעתי לכפר האולימפי, למרות שהרגשתי מוכנה פיזית ב-150 אחוז, התגנבה לי פתאום איזה תחושת לחץ, מועקה שהחלה להתגבר ולהתגבר עד שהתקרב יום התחרות.

"את התחרות התחלתי בתרגיל החישוק, שהיה תרגיל טוב. את התרגיל השני באותו יום, הכדור, התחלתי כמו שצריך, אבל אחרי כ-25 שניות הכדור נפל. לא נפל בקטנה, נפל והתגלגל רחוק, מחוץ לתחומי המשטח. ההלם היה כל כך גדול, שהיה לי קשה להבין אם זו מציאות או חלום בלהות, ותכף אפקח את העיניים והוא ייעלם.

"רצתי והרמתי את הכדור. אבל הדבר שהכי רציתי לעשות זה להיעלם מהאולם, או לברוח לגמרי מאחורי הקלעים. וכשאני אומרת 'להיעלם מהאולם', זה אומר שזאת אולי הטעות הכי גדולה שיכולה לקרות למתעמלת אמנותית – וזה קרה לי בתחרות הכי חשובה בחיים. הורדת ניקוד על מכשיר שנופל, ועוד איכשהו מגיע מחוץ למשטח, היא הכי גדולה בענף שלנו.

"בזמן שהייתי מחוץ למשטח, המוזיקה המשיכה ואף אחד לא עצר את התרגיל. פספסתי המון אלמנטים, אספתי את כל תעצומות נפש שהיו לי, חזרתי למשטח וסיימתי את התרגיל הכי טוב שיכולתי. כשירדתי מהמשטח, ראיתי מול העיניים מסך שחור. מבחינתי זה היה די דומה לסוף העולם.

"כשטסתי ללונדון, ממש הבטחתי לעצמי שאני מכוונת לפודיום ואין שום סיכוי בעולם שאני חוזרת בלי גמר אולימפי. בסוף היום הראשון, אחרי תרגיל הכדור הלא מוצלח, דורגתי במקום ה-17, רחוקה שנות אור מהמקום ה-10. אני זוכרת שחזרתי לחדר והיו כאוס ופאניקה מאוד גדולה. לא הבנתי איך מתמודדים עם הדבר הזה.

"ואז, איכשהו, ניסיתי לשים את הרגש בצד, להבין מה קרה ומה הפעולות הכי נכונות ומדויקות שאני יכולה לעשות כדי לנסות להציל את המצב. ניסיתי למקד את כל האנרגיה שהייתה לי למקום היחיד שיש לי עליו שליטה מלאה, וזה מה אני הולכת לעשות מחר על המשטח.

"בסופו של דבר, אין לי אף פעם שליטה על הציון שאקבל. הענף שלנו הרבה יותר סובייקטיבי מריצה או שחייה. הדבר השני שאין לי שליטה עליו הוא מה יעשו המתחרות שלי. אז מיקדתי את כל האנרגיה שלי בתרגילים שאבצע, ולא התעסקתי בכל הדברים שאין לי סיכוי לשנות.

"באותו לילה לא היו לי יותר מדי שעות שינה, אבל הצלחתי, עם דיבור מאוד מדויק, להתעורר בתחושה טובה. קמתי עם תחושת ביטחון, שהיום הזה הוא היום שלי והוא הולך להיות יום מוצלח. התחלתי עם תרגיל האלות שהיה טוב, וגם התרגיל האחרון שלי, הסרט, היה טוב. אני זוכרת את עצמי יורדת מתרגיל הסרט עדיין במתח מורט עצבים: האם זה יספיק לי כדי להיכנס לגמר?

"בלב שאלתי את עצמי שאלה אחת קטנה: האם עשיתי את הכי טוב שלי, האם נתתי את ה-100 אחוז? ידעתי שהתשובה היא כן. בחלק שהיה בשליטתי ממש הצלחתי לעשות את הכל על הצד הטוב ביותר. נשאר לי רק לחכות ולראות אם הדברים שאינם בשליטתי יסתדרו.

"לשמחתי, הצלחתי להיכנס לגמר מהמקום ה-9, ובגמר עצמו זכיתי במקום ה-7 – מה שעומד עד היום כהישג שיא של מתעמלת ישראלית. הייתה הרבה שמחה ואופוריה, זאת הייתה אחת משתי התוצאות הטובות של המשלחת באולימפיאדה.

"אני זוכרת את כל הטירוף החיובי כשזה נגמר. הגבול בין אחת ההצלחות הגדולות בקריירה שלי לבין כישלון נחרץ היה דק מאוד. ההחלטה להפנות את האנרגיה רק למקום שיש לי שליטה עליו, ולדעת לשים בצד את כל הסחות הדעת, זה שיעור חיים מהגדולים שלקחתי מכל קריירת הספורט שלי".

נטע ריבקין נושאת את דגל ישראל בטקס הפתיחה של אולימפיאדת ריו 2016. "סגירת מעגל מושלמת ל-20 שנות קריירה" (צילום: AP Photo/Matt Slocum)

"בריו 2016, נבחרתי לשאת את דגל ישראל בטקס הפתיחה. אם היו אומרים לי לכתוב תסריט לאיך אני רוצה לסיים את הקריירה, כנראה שלא הייתי מצליחה להמציא משהו יותר טוב מזה. זאת הייתה מבחינתי סגירת מעגל מושלמת ל-20 שנות קריירה בספורט".

עצה למשתתפים: לספוג את האווירה

"רובנו עובדים שנים רבות, אם לא חיים שלמים, בשביל יום אחד, בשביל רגע אחד. חשוב להיות ממוקדי מטרה, לא לצאת להסחות דעת, ויש הרבה כאלו באולימפיאדה. ברמה המנטלית, חשוב לזכור שזאת עוד תחרות, ומי שעשה את ההכנה ובא מוכן, אין סיבה שלא יצליח לעשות את זה שוב גם בבמה הזאת. יחד עם זה, כדאי לספוג את האווירה. יש משהו קסום באווירה באולימפיאדה. זה מקום אחד שהאנשים שמתקבצים בו הם כולם הכי טובים בעולם בתחומם, וזה מורגש בחשמל באוויר. אז כדאי ליהנות מזה".