"אולימפיאדה זה וואו. חוויה עצומה. החלום הכי גדול של כל ספורטאי. השתתפתי בשלוש, וכל פעם זה היה מאוד שונה. הפעם הראשונה היתה בסידני 2000. ושם היתה גם אחת החוויות הכי גדולות שלי: יצא לי להשתתף בתחרות עם קופץ המוט האגדי, סרגיי בובקה. גדלתי על הקפיצות שלו. כשהוא קפץ פעם ראשונה 6 מטר, הייתי בן 11 או 12, וקפצתי בערך 3 מטר, פחות מחצי ממנו. בסידני הוא היה כבר בסוף הקריירה שלו, ואני בתחילת הקריירה שלי. בכל מקרה, להתחרות באולימפיאדה בספורטאי שהוא אגדה זו חוויה שקשה לתאר במילים.
"באתונה 2004 זה היה כבר משהו אחר. הגעתי עם הישגים, והייתי במעמד יותר ריאלי. עשיתי מוקדמות הכי טובות בקריירה שלי, אבל בגמר שוב לא הלך. יכול להיות שהשקעתי יותר מדי כוח במוקדמות, ולא נשאר לי מספיק לגמר. הייתי ברמה פיזית מאוד חזקה. בגובה ההתחלתי ניסיתי לעבור 5.65 מטר – גבוה מאוד להתחלה. שמתי את הכל על הגובה הזה, ולא הלך. יכול להיות שזה היה משהו בטכניקה, כי פיזית ומנטלית הייתי מוכן.
"בייג'ינג 2008 היתה שונה. סוף הקריירה. הפציעות לא נתנו לי להתכונן כמו שצריך. למרות שעשיתי הכנה מקצועית, לא הצלחתי לתת קפיצות כמו שצריך ולא הגעתי לגמר. בעיקר השתתפתי, אבל גם כדי להשתתף צריך להיות בטופ של הטופ של הספורטאים בעולם.
"אני לא יודע מה ירגישו הספורטאים בטוקיו, כשאין להם קהל. זו לא אותה חוויה כמו להשתתף באצטדיון מלא, לא משנה אם הקהל מעודד אותך או לא. משחקים אולימפיים הם משהו שונה, חוויה שאין דומה לה. הלוואי שהייתי יכול לחזור, אולי זה יקרה כשיגדל פה ספורטאי שאני בונה ואחזור בתור מאמן.
"לישראל יש עכשיו נבחרת גדולה ויש רצון לראות אותם – מין אדרנלין פנימי כזה שמישהו מנבחרת ישראל יצליח, ואתה דואג וצופה בו".
עצה למשתתפים: עזבו את הווטסאפ והאינסטגרם
"במילה אחת: מקצוענות. חשוב להתכונן, לעשות טקטיקה טובה, להיות מרוכז במה שאתה טוב ובמה שאתה הולך לעשות, לא חשוב מה אומרים ומה יגידו. אם הייתי מתחרה עכשיו, הייתי מתנתק לחודש וחצי מכל הרשתות החברתיות. הספורטאים של הדור החדש חיים עם כל הוואטסאפ והאינסטגרם, זה לוקח אנרגיה. צריך להיות רגוע, להתכונן. המשחקים האולימפיים הם פעם בארבע שנים, ולא יהיה לך ניסיון נוסף".
