מעגלי השיח של תנועת בני עקיבא, הנוער העובד והלומד ודרור ישראל, שהתקיימו אמש (מוצ"ש) במרכז העיר ירושלים, היו תמונת מראה להקצנה בשיח הפוליטי והתקשורתי. "אני מאוד מאמין במעגלים", אומר נוה אוברקי, מדריך צעיר בבני עקיבא, "כל מה שאני רואה בחדשות ובכנסת זה שיש פער עצום ביננו. צריך לרדת לשטח, לדבר ולהקשיב, כדי להבין שיש הרבה יותר קרבה ממה שמשדרים".

המפגשים שעורכות שתי התנועות לציון תשעה באב החלו במהלך מבצע צוק איתן בשנת 2014, באוהל שיח משותף שהוקם בכיכר רבין. ברקע אותו מפגש עמדה הקצנה קשה ואלימה בחברה הישראלית במהלך הלחימה, בין ימין ושמאל ובין יהודים לערבים. מאז הפך האירוע למסורת, שנקטעה בקיץ שעבר בגלל הקורונה. אתמול הוא חזר במתכונת שונה: במקום אירוע גדול ומרכזי התקיימו מספר מפגשים ברחבי הארץ – בירושלים, חולון, באר שבע ובמועצה האזורית מרום הגליל. הוא מצטרף לשורת יוזמות נוספות של מפגשים בערב תשעה באב – החל ממפגשים בכיכר ציון של לזכרה של שירה בנקי ז"ל, שנרצחה במצעד הגאווה, ועד מפגשי 'הלילה לא לומדים תורה' של חילונים, דתיים וחרדים בארגון רשת אור תורה סטון.

באירוע אמש נכחו מעל 100 משתתפים, חניכים צעירים ובוגרים של שתי התנועות, שקראו ביחד את מגילת איכה ושוחחו על המפגש בני דתיים לחילונים לאור משבר הקורונה, חודשיים לאחר מבצע 'שומר החומות'.

"מספר מילים נכנסות ללב, ואחר כך מביאים את זה הלאה"

"יש פה חבר'ה צעירים ומדריכים שאחראיים על עוד אנשים עם ציבורים שעומד מאחוריהם, יש לזה השפעה", אומרת ענת שביט, רכזת מחוז ירושלים בנוער העובד והלומד, "גם מי שלא קרא את המגילה אף פעם, מספר מילים נכנסות ללב, ואחר כך מביאים את זה הלאה". תהילה אופנהיימר, רכזת חבריה ב' (השכבה הבוגרת) במחוז ירושלים של בני עקיבא, אומרת ש"אם המפגש הזה משפיע עליי להיות קצת יותר רכה כלפי הצד השני, יש פה התקדמות".

תהילה אופנהיימר (מימין) וענת שביט. "יש פה חבר'ה צעירים ומדריכים שאחראיים על עוד אנשים עם ציבורים שעומד מאחוריהם, יש לזה השפעה" (צילום: דוד טברסקי)

לדברי שביט ואופנהיימר, בציבור החילוני החניכים כמעט ואינם מכירים את האירוע, בעוד בציבור הדתי היום מאופיין בתפילות והתכנסות, ואינו מזוהה עם מפגש חברתי. בשתי התנועות יש ויכוח ואי הסכמות לגבי עצם המפגש "יש שאומרים אצלנו שבמפגש מול הנוער העובד יש פחות רוח דתית", אומרת אופנהיימר בעוד שביט מתארת את האתגר ברתימת השותפים הערבים בתנועה למפגש.

"יש מתח מסוים בלהגיע לכזה מפגש", אומרת הדר שטרית, מדריכה צעירה בבני עקיבא "אני מייצגת ציבור, וזה יוצר רושם מסוים. על החולצה של הנוער העובד יש כיתוב בערבית, וזה מעלה חשש שהצד השני הוא קיצוני. אז איך יהיה קשר? אבל גם הצד השני יכול לחשוב שאני נמצאת הכי בקיצון, וזה לא נכון". שטרית אומרת ש"עם התקדמות השיחה, הלחץ ירד."

"אני פוגשת את החילונים בעיקר בחדשות וחשוב לי להכיר את הצד השני, למרות שהערכים שלנו שונים" (צילום: דוד טברסקי)

עבור רוב החניכים שהגיעו לאירוע, זה לא המפגש המשותף הראשון. מלבד מפגשי תשעה באב, שתי התנועות עורכות אירועים משותפים בשנים האחרונות, סביב יום הזיכרון לרצח רבין. "דברים השתנו ואנחנו רגילים למפגשים מהסוג הזה, וזה דבר טוב מאוד בעיניי", אומר יונתן פרסל, מדריך בשנת שירות בנוער העובד והלומד.

פרסל מספר שאחד הוויכוחים במעגל נסב סביב היכולת לחיות אחד ליד השני. בין היתר עלה הדיון סביב המיקום הגאוגרפי ועל כך שהציבור החילוני והדתי מופרדים ברוב מרחבי המגורים. אוברקי טוען שעדיף היה ששני הציבורים היו מעורבבים יותר אחד עם השני וכך הוא היה רוצה לחיות. שטרית טוענת שהחיים המופרדים טובים, אבל צריך לשמור על המפגש. "אני גרה ביישוב דתי ולומדת באולפנה, אני פוגשת את החילונים בעיקר בחדשות וחשוב לי להכיר את הצד השני, למרות שהערכים שלנו שונים".

"יש מתח מסוים בלהגיע למפגש כזה". מעגלי שיח של הנוער העובד והלומד, בני עקיבא ודרור ישראל (צילום: דוד טברסקי)

"בסופו של דבר לא נצליח להיפגש על הכול", מוסיף אובריקי, "אבל אנחנו חברי תנועות שידריכו ויתנדבו ביחד, וזה לזה משמעות".

"אם הדיבור שלנו רק ירחיק, לא עשינו כלום"

כמו המפגש הראשון ב-2014, גם הפעם השיח נערך אחרי אלימות קשה במהלך לחימה, כשירושלים הייתה אחד המוקדים הבולטים של האירועים. הדיונים במעגלי השיח עסקו באתגר החיים המשותפים. "הייתה הרבה אלימות", אומרת מאיה עמרי, מדריכת שנת שירות בנוער העובד והלומד, "יש שבירה מסוימת באמון של לחיות אחד לצד השני, בטח שבערים מעורבות כמו ירושלים, לי אישית זה היה קשה". אופנהיימר אומרת ש"באופן אישי, יש לי אמונה שערבים ויהודים יכולים לחיות זה לצד זה. זה קשה, אבל תנועות הנוער יכולות להתמודד עם זה".

שביט ואופנהיימר מאמינות שעם כל הקשיים והקצנה בחברה הישראלית, המפגש המשותף מאפשר בירור מושגים משותף, שרק דרכו יכול להיווצר שיח משמעותי לגבי הניסיון לתיקון. "בסופו של יום צריך לדבר לחניכים בשפה שהם מבינים", אומרת שביט, "אם הדיבור שלנו רק ירחיק, לא עשינו כלום".