ועידת הייסוד של ההסתדרות התכנסה ב-4 בדצמבר 1920 בטכניון בחיפה. בוועידה השתתפו 87 צירים לפי מפתח מפלגתי. עדה פישמן מ"הפועל הצעיר" לא נבחרה כאחת מתוך 27 צירי המפלגה. גם לא אף אחת מחברותיה למפלגה, ובעיות הפועלות כמעט ולא נידונו בוועידה.

בישיבת הנעילה, יצחק בן-צבי הודיע בשם הוועידה הודעה שהשפיעה רבות על עתיד ההסתדרות ותנועת הפועלות. בן-צבי הודיע שהוחלט לבחור מועצה מצומצמת של 21 חברים ועוד שני נציגים שייבחרו בידי הפועלים התימנים. עדה פישמן פוצחת בנאום כועס ומחליטה לכנס את הפועלות לוועידה שבה תוקם מועצת הפועלות.

"מועצת הפועלות קמה מתוך הבנה של חברות מפלגת 'הפועל הצעיר' ובראשן עדה פישמן, שההסתדרות המונהגת על יד גברים, לא תפנה לטפל בבעיות הייחודיות של הפועלות", אומרת פרופסור בת-שבע מרגלית שטרן, היסטוריונית וחוקרת שכתבה שני ספרים על תולדות תנועת הפועלות, "גאולה בכבלים: תנועת הפועלות הארץ ישראלית 1920-1939" ו-"מהפכנית – עדה פישמן מימון: סיפור חיים". לדברי שטרן, "הבעיות הייחודיות של הפועלות נבעו מפערים בין חלוצים וחלוצות, עולים ועולות, גברים ונשים, עוד במזרח אירופה. לחלוצות לא הייתה הכשרה מקצועית, לא רצו להכשיר אותן. הן התקשו למצוא עבודה ולא היה להן הון עצמי. המוסדות הציוניים לא כל כך האמינו ביכולתן".

שטרן אומרת על עדה פישמן, "היא הבינה שרק נשים תוכלנה לטפל בבעיות של נשים, ואכן מועצת הפועלות שקמה על אפה וחמתה של הנהגת ההסתדרות, שהסכימה באי חמדה להקמת נציגות מופרדת על בסיס מגדרי, נציגות של נשים בתוך ההסתדרות. כי בתוך ההסתדרות שקמה היה מתח בין מגמות, מה שתמך ואפשר את הקמת מועצת הפועלות זה שהייתה נציגות עדתית בתוך ההסתדרות".

מספר חודשים אחרי ועידת הייסוד של ההסתדרות, התקיימה ועידת הפועלות בבלפוריה והוועידה בחרה את הנציגות של הפועלות. ברוב שנות ה-20 הנציגות של הפועלות היו פישמן ורחל ינאית שהקימה בין היתר משק פועלות בירושלים. שטרן מסבירה את הקשיים שניצבו בפני נציגות הפועלות ולא חוסכת בביקורת. "ההסתדרות נתנה הכרה, אבל זו הייתה הכרה פורמלית. אם זה היה תלוי בהסתדרות, זה היה נשאר ברובד הפורמלי. הסתדרות, קרי הממסד של הגברים. עדה הייתה צריכה להיאבק על כל דבר, אפילו על מימון דמי הנסיעה של החברות המגיעות לוועידה".

שטרן מספרת על כך שרחל ינאית הלכה לקושש כסף ממפלגת 'פועלי ציון' בארה"ב', לדבריה, "כשעדה ארגנה את ועידות הפועלות הראשונות, אפילו לא היה כסף לממן את הנסיעה של הנציגות למקום המפגש. היעדר משאבים כרוני ואי שימת לב לעובדה שלנשים יש צרכים ייחודיים מתוקף היותן נשים, יצרה מציאות שהקשתה על פעילות המועצה בשנות ה-20. מה עושה מועצת הפועלות? מגייסת פועלות שתצטרפנה לתנועה ולהסתדרות שתבחרנה את הנציגות של עצמן".

רחל ינאית (צילום: פריץ כהן לע"מ)

בבה אידלסון

בשנות ה-30 משתנה המציאות במועצת הפועלות כפי שהייתה בעשור הראשון. לפי שטרן, השינוי קורה מפני שההסתדרות מתבססת, לדברי שטרן, "הרגלי העבודה הופכים להיות יותר מאורגנים, ההסתדרות הופכת להיות יותר בירוקרטית. מועצת הפועלות מושפעת בהתאם". שטרן מציינת שאחד הגורמים העיקריים הוא הקמת מפא"י בשנת 1930. לדברי שטרן, "בשנות ה-30 נכנסת חברה חדשה שהביאה עדה. כיוון שבקיץ היה צריך לנסוע לקונגרס הציוני, ומכיוון שבבה הייתה מוכרת, היא נסעה. אידלסון הופכת להיות הדמות הדומיננטית במועצת הפועלות". אידלסון השתייכה לאחדות העבודה.

בבה אידלסון (צילום: טדי בראונר)

פישמן הייתה פמיניסטית בלתי ממסדית. אידלסון וגולדה מאירסון היו נציגות של הממסד ההסתדרותי. זה לא אומר שאידלסון לא ניסתה לפעול למען נשים, אבל הנאמנות נותרה להסתדרות. שטרן מציינת כדי לתת הקשר רחב יותר, שהחברה הציונית בארץ ישראל בתקופה ההיא נמצאת תחת המנדט הבריטי. אחד המתחים ביחס לפעולת מועצת הפועלות, לדברי שטרן הוא, "החברה הציונית בארץ ישראל נעדרת ריבונות. מדובר בחברה וולונטרית. הבריטים אחראים על חקיקת עבודה והם מחוקקים מה שמתאים להם ביחס לקולוניות שלהם. בארץ ישראל יש העסקת ילדים למרות שמועצת הפועלות יוצאות נגד זה".

בת שבע מרגלית שטרן (צילום: מכון שכטר למדעי היהדות)

בשנים ההן, המבנה הארגוני של מועצת הפועלות מתגבש ויש מאבק. לדברי שטרן, "פישמן חותרת לעצמאות מההסתדרות, ואידלסון, ינאית ומאירסון הן נשות הממסד. הן פחות מודאגות להיות תחת ההסתדרות". אומנם פישמן מתוארת כדמות הפמיניסטית בין מנהיגות מועצת הפועלות, אבל לדעת לעבוד בשיתוף פעולה עם גורמים אחרים זאת פעולה מנהיגותית לא פחותה מנאומים בוועידות. שטרן מספרת על אידלסון, "בבה עבדה בשיתוף פעולה עם ויצו כדי שויצו תממן הכשרת אימהות עובדות בית, של משק פועלות".

היחסים בין המנהיגות היו מורכבים, לדברי שטרן, "עדה ובבה לא היו ביחסים טובים גם מסיבות אישיותיות וגם אידיאולוגית. כל אחת מהנשים האלה הן לביאות. בעלות עוצמה, כל אחת בפני עצמה. לימים הן תהיינה חברות כנסת. מדובר בדמויות באמת בעלות עוצמה".

על ההבדלים האישיותיים ביניהן אומרת שטרן, "עדה פישמן הייתה אישיות נזירית, ואילו גולדה מאירסון הייתה אישה שאהבה חברת גברים. היא אהבה להיות עם הגברים שחוזרים מהשמירה, אהבה לשבת איתם, הכול על פי עדותה. ושנתנו לה לדוגמה את עדה, שהייתה נזירית, היא אמרה עליה, 'תראו לי מישהו שירצה לחיות כמו עדה', והסוף ידוע". על אידלסון מספרת שטרן, "בבה אידלסון הייתה אישה שחיה חיים עצמאיים מבחירה, היא הייתה נשואה והייתה לה ילדה וחלק מחייה חיה עם איש אחר שלא היה בן זוגה הרשמי. מדובר בנשים בעלות חיים שבחרו אותם כרצונן. האם המודל הזה היה מתאים לנשות התנועה שהיו נשות משפחה? בסך הכול ראשי התנועה חיו חיים שמרנים. מעטים היו החלוץ שהלך לפני המחנה".

גולדה מאיר (צילום: הרמן חנניה / לע״מ)

"למה הנשים לא בוחרות את הנציגות שלהן בעצמן?"

עדה פישמן-מימון, נולדה ב-1893 בסרביה (אז האימפריה הרוסית) וגדלה בבית דתי ציוני. שטרן מספרת: "מימון ראתה את נחיתותה של האישה היהודייה. זאת הייתה נחיתות מבית, החברה היהודית המסורתית קיפחה את הנשים. היא ראתה את האומללות של הנשים בניסיונן להרות וללדת, את הנישואים השניים בתוך המשפחה, את הקושי הכלכלי שליווה אישה יהודייה".

כמו צעירות יהודיות נוספות שחזו בשינויים שהתחוללו בחברה היהודית לאור התפתחות התנועה הציונית, פישמן הרגישה שהצטרפותה לתנועה הציונית היא  פתרון כפול, הן לעצמה והן לסביבתה. ציונות היא הסיכוי להיחלץ ממלכודת העתיד הצפוי לה אם תמשיך את חייה בתחום המושב.

עטיפת הספר "מהפכנית- עדה פישמן מימון סיפור חיים" מאת בת שבע מרגלית שטרן

המתח בין מגדר למעמד ולאום מובנה בתוך תנועת הפועלות

האם עדה פישמן חששה שהדרישה לייצוג נפרד לנשים יצור פילוג במחנה הפועלי? האם היו לה חששות?

"עדה לא נבהלה מאיומים", שטרן אומרת שפישמן לא חששה כלל, ומציגה את הפרשנות הפמיניסטית, "בארגונים שולטת באופן היסטורי פטריארכיה, ולפטריארכיה יש מספר כלים בעזרתם הם מפחידים את כל מי שמאיים על כוחם, לצורך ענייננו נשים. אז מאיימים עליהן שהן בוגדות באחדות ההסתדרות ומאיימות על שלום ההסתדרות". תנועת פועלות בתוך ההסתדרות יוצרת שיח כפול. מצד אחד אינטרסים מגדריים סותרים את האינטרסים המעמדיים, הלאומיים, הפועליים. מצד שני, חבירה להסתדרות מחזקת את תנועת הפועלות, היא חלק מהעולם הפועלי הרחב יותר. היא לא קבוצה אזוטרית. העמדה של התנועה כנפרדת על בסיס מגדרי אבל שייכת באמת, בנתה את תנועת הפועלות כפי שהיא. המתח בין מגדר למעמד ולאום מובנה בתוך תנועת הפועלות".

פישמן יוצאת נגד ההנהלה הציונית בעתות משבר כאם המגינה על בנותיה.

בשנות ה- 20 פוקד את העולם כולו ואת ארץ ישראל בפרט משבר כלכלי גדול. שטרן מזכירה שכשיש קושי כלכלי, הראשונות לשלם את המחיר אלה הן הנשים העובדות. "עדה מאיימת על ההנהלה הציונית, 'אנחנו נעלה לירושלים בהמונים אם לא תפתרו את הבעיה'. היא לא ביצעה את זה". פעם שניה, ב-1937 כשהתנהל הדיון בישוב על הוצאת הנשים השכירות משוק העבודה בגלל המשבר הכלכלי, תנועת הפועלות התנגדה לכך באופן גורף. המתח בין מעמד למגדר קיים, וכשברקע יש גם אינטרסים לאומיים, מתח זה, לא רק שאינו מטשטש, אלא הוא צף ועולה בכל נקודת שבר ביישוב. דוגמה אחת היא הפליית הנשים בפרמטר של עלייה. נשים קיבלו הרבה פחות סרטיפיקטים לעלייה מאשר גברים. פישמן הצליחה לייצר תיקון באמצעות מועצת הפועלות, שיינתנו סרטיפיקטים ייעודים למשקי הפועלות. עיינות ומשקים אחרים".

צביה כהן, עורכת לשעבר של ירחון נעמת ההיסטורי בשנים 1973-1994, שיתפה בזיכרונותיה מאותן שנים: "בזמנו מאד התרגשנו כשמישהי נהייתה מנהלת בכירה, רצנו לעשות עליה כתבת פרופיל. זה היה נדיר. המצב היום שונה בהרבה תחומים, אבל גם בכנסת, בכלכלה, מספר הנשים אפסי, עוד לא הגענו לשם. בארצות הסקנדינביות יש היום ייצוג של 40% נשים, זה התחיל משריון. גולדה מאיר אמרה שזה בושה שיהיה שריון לנשים. שזה פגיעה בכבודן".

כהן מספרת על טובה סנהדראי, שבשנת 1934 הייתה ממייסדות ארגון הפועלות של הפועל המזרחי, כשהכריזה מרד על מפלגת "החזית הדתית המאוחדת" כיוון שהחרדים במפלגה סירבו שיהיה בה ייצוג לנשים.

צביה כהן (צילום: אלבום פרטי)

האם יש מקום לעיתונות נשית?

צביה כהן נזכרת בשיחה שהייתה לה עם חנה זמר, שהייתה עורכת עיתון דבר, ובה זמר אמרה שעיתון נשים מעניין בשביל טיפים לניקוי כתמים או איך לקנות בזול משק הבית, את המאמרים האידיאולוגים היא מעדיפה לקרוא בעיתון היומי.

כהן חולקת על עמדה זו. "דווקא המסר האידיאולוגי חסר מאד לנו הנשים, שיח על שוויון זכויות. לפני שבועיים היה סימפוזיון בינלאומי על עיתונות בזום ודיברו על עיתונות אחרת, האם יש לזה מקום. דיברו על חופש הדעה, שיש מקום לעיתונות אידיאולוגית, האדם מול המשטר. חשוב שיהיה דבר כזה. לא צריך מודפס, שיהיה לתנועה מקום לדבר על בעיות אידיאולוגיות, אין לנו מה לדבר על ניקוי כתמים".