במשך שנים רבות מתנהל מאבק באלימות נגד נשים הכולל בתוכו אלימות פיזית, כלכלית, נפשית ומינית. באוקטובר 2017 החלה להתפשט באופן ויראלי תנועת Me Too ברשתות חברתיות וקיבלה מעמד של מהפכה עולמית אשר הביאה לקדמת הבמה שיח ציבורי ער המגנה אלימות מינית בפרט, והצליחה להשפיע על החברה באופן דרמטי, בעולם וגם בישראל. הקמפיין העלה לסדר היום הציבורי את נושא הפגיעות המיניות וחשף את שמותיהם של גברים מטרידים רבים בארץ ובעולם. תנועת Me Too יצרה שינוי במאבק על מעמדה של האישה והשפעתה על השיח הציבורי.

התנועה קוראת לנשים ולגברים לשתף בפגיעות שחוו, לדווח עליהן, להפסיק להסתיר ולחשוף התנהגות בלתי הולמת ובלתי ראויה שהתרחשה או מתרחשת במעגלים חברתיים ומקצועיים. ואכן, נשים וגברים ברחבי העולם שיתפו בגילוי לב בהטרדות מיניות שחוו במרחב הציבורי,  מקומות העבודה, במקומות בילוי ועוד. אבל למהפכה הזו הייתה גם השפעה על נושא האלימות בתוך המשפחה, אפילו בתקופת הקורונה. השיח שנוצר בעקבות קמפיין Me Too אפשר התקדמות בזירות נוספות כחלק מהמאבק באלימות נגד נשים.

רונית לב-ארי, קרימינולוגית וויקטימולוגית, מי שהקימה יחד עם עו"ד דפנה בוסתן את המרכז הראשון בארץ לטיפול ומניעת אלימות במשפחה ובמשך שנים רבות ניהלה את המחלקה למניעת אלימות במשפחה בנעמת, חברת הצוות המייסד ומנהלת פרויקטים בבית רות, מחברת בין המאבק באלימות נגד נשים לבין תפקידה של מהפכת המי טו: "אני מייחלת שתהיה מהפכת מי טו אצל גברים. פגיעות מיניות בבנים זה נושא מושתק ולא מדובר. הרבה מהגברים האלימים חוו כילדים אלימות מינית". לטענתה, אם נתייחס ברצינות לתופעה של ניצול מיני בקרב בנים ילדים, נראה שלאורך השנים מספר הגברים האלימים ילך ויפחת.

על פי סקרים שנעשו בארץ, רוב הגברים מעידים על עצמם שרמת המודעות שלהם לנושא הטרדות ופגיעות מיניות עלתה, חלקם מתארים תשומת לב ויחס אקטיבי להתנהגות של גברים אחרים בסביבתם. על אף התרומה, מהפכת Me Too, היא היבט מסוים בתוך מאבק רחב באלימות נגד שנים.

רונית לב ארי (צילום: אלבום פרטי)

נעמת מובילת המאבק באלימות במשפחה

המאבק באלימות נגד נשים לא התחיל ב-2017. לדבריה של לב-ארי, בשנות ה-80 התקבלה החלטה ברמה העקרונית לקרוא בשם 'מאבק באלימות במשפחה' ולהכריז על מרכז יעוץ והכוון לכל מי שסובל מאלימות במשפחה. נעמת, שלאורך השנים שותפה בעיצוב מדיניות במאבק באלימות נגד נשים, הובילה חקיקה משמעותית בנושא כמו החוק למניעה אלימות במשפחה, והמציאה מודל הנותן יעוץ, הכוונה ,טיפול וסיוע משפטי לנשים ולגברים.

לב-ארי הגיעה לנעמת בתחילת שנות ה-80, כחלק מעבודת תזה לראיין נשים שקיבלו יעוץ משפטי, ובדקה במקביל מה קורה בבתי דין רבניים, במשרד הרווחה ובמשטרה. לדבריה, רוב הנשים דיברו על שליטה כלכלית וביקשו עזרה בנושא. "בהתחלה, התקשרתי לגברים בצורה לא שיפוטית והזמנתי אותם להגיע אלי למשרד לשיחה. אך מהר מאוד הבנתי שאני צריכה לעבוד רק עם הנשים עצמן ודרך זה להשפיע על כל המערכת. וכך המרכז לייעוץ והכוון הפך להיות מרכז לטיפול ומניעה, כי לא היה לאן לכוון. קודם כל מי שפנה היו רק נשים, ורובן היו במין מצב של אין מוצא.  מצד אחד כשאישה הייתה מציעה לבעלה לבוא איתה לייעוץ הוא היה אומר לה 'את משוגעת תלכי את', וכשהציעה לו להתגרש הוא היה אומר לה 'קחי את החפצים שלך ותלכי', אבל לא היה דיאלוג. הבנתי כי יש נשים שרוצות להתגרש והן משלמות בחייהן. כלומר, אישה שחיה במעגל אלימות, שאמרה שהיא רוצה להתגרש ובעלה אמר לה 'קחי את החפצים ותלכי', היא בעצם בת מזל".

לב-ארי אומרת שנוצרה הבנה שצריך לפתוח קליניקה ולהזמין נשים לשיחה אישית. והן הגיעו מכל הארץ למרכז. "האמצעי הפך למטרה ובעצם נבנה מודל ייחודי שנתן מענה לנשים גם ברמה המשפטית וגם כלים טיפוליים מקצועיים נוספים. אותו מודל המשיך להתפתח במהלך השנים, ובאמצעותו נוצרו הנחות מוצא שמלוות את הסיוע והטיפול עד היום". נעמת ממשיכה לעסוק בנושא, במרכז ידע, טיפול לנשים וגברים ומפעילה מקלט לנשים נפגעות אלימות. בנוסף, כיום קיימים 118 מרכזים 'פתוחים' ברחבי הארץ, המרכזים מופעלים באחריות משרד הרווחה ומהווים מענה לאורך הרצף לנשים  נפגעות אלימות.

עצרת מחאה נגד אלימות כלפי נשים בתל אביב (צילום: ברק סלע)

בחסות קורונה

השפעה נוספת של Me Too על המאבק באלימות נגד נשים בא לידי ביטוי בתקופת הקורונה, שבה הייתה עליה במקרי האלימות בתוך המשפחה אבל גם שיח ציבורי רחב על התופעה. השנה האחרונה חייבה את כולנו להתכנס בבתים ולא לבוא במגע עם אנשים מחוץ למעגל הקרוב. בשביל חלקנו זאת הייתה שנה שבמקום שהבית יהיה מקום בטוח ומוגן, הוא היה מקור הסכנה.

עו"ד גלי עציון, מנהלת מחלקת יעוץ וחקיקה בנעמת, אומרת שהנתונים מראים שבשנת הקורונה הייתה קפיצה עצומה במספר התלונות על אלימות במשפחה. בערך פי שלושה יותר תלונות לעומת השנה שקדמה. דווקא ההתכנסות בבית ומקרי האלימות שגברו הפכו את התופעה לחשופה ומדוברת יותר. לא המי טו הקלאסי, אבל זה כן סוג של מי טו שגרם לדברים להיות יותר בכיכר העיר, על הטוב ועל הרע של זה. ובהקשר הזה של אלימות במשפחה, אני חושבת שזה נכון וזה חשוב."

עציון מתארת את התופעה כמטוטלת: "יש תקופות שיש הקשבה, אמפתיה ורגישות לנושא אלימות במשפחה, ויש תקופות שזה נוטה לכיוון השני, שהתלונות מכונות 'תלונות שווא'. זה לא שאין תלונות שווא", אומרת עציון, "אבל להציג את זה כאילו רוב התלונות הן תלונות שווא זה רחוק מהמציאות באופן שקשה לתאר".

עציון מוסיפה, "הקורונה מצד אחד גרמה לקשיים מאוד גדולים אצל נשים, ובבתים שבהם הייתה אלימות, הבית הפך להיות סיר לחץ, בייחוד בסגרים. אם קודם במקרה של סיטואציה אלימה אפשר היה להרחיק את בן הזוג האלים או את האישה למשפחה המורחבת, הרי שעקב הריחוק החברתי לא הייתה אפשרות כזאת, ונשים רבות מאוד מצאו את עצמן נאלצות לצאת למקלט. נוצרו הרבה מצבים שלא היו להם מענים".

עו״ד גלי עציון, מנהלת תחום יעוץ וחקיקה בנעמת (צילום: אלבום פרטי)

מהצד השני, זה הפנה זרקור מאוד חזק לכל נושא האלימות במשפחה ואלימות נגד נשים בכלל. בגלל כל הסיטואציה שנוצרה, המטוטלת שהייתה לאחרונה יותר בצד  של "תלונות שווא", זזה כעת לצד של נשים שחיות בצל האלימות וזקוקות לסיוע כדי לצאת מהמצב הזה. הייתה שעת חסד, שבתוכה למשל עבר תיקון לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות שקבע שלילת אפוטרופסות אוטומטית מהורה שרצח או ניסה לרצוח את ההורה השני, או אנס את אחד מילדיו". עציון מדגישה, "בסופו של יום חשוב לזכור, שלמרות שלפעמים המצב גורם לנו להרגיש תסכול עמוק ורצון לקום ולהוציא את האישה ממעגל האלימות, נקודת המוצא היא שהאישה היא לא יצור חסר ישע, גם אם היא אישה מוכה. אדם בוחר את גורלו. תפקידנו, להושיט יד, להנגיש אפשרויות לעזרה. זה לא שבבית יש את השוטר הרע ואנחנו השוטר הטוב".

הרחבת החקיקה

במהלך 2020, פעלה כחלק מהכנסת ה-23 ועדה לקידום מעמד האישה בראשות חבר הכנסת עודד פורר. הועדה הצליחה תוך חצי שנה להעביר שני חוקים שמהווים הישג במאבק באלימות נגד נשים. החוק הראשון, שעבר תהליך אישור מהיר בעקבות ניסיון הרצח של שירה איסקוב, הינו חוק השולל אפוטרופוסיות מהורה שרצח או ניסה לרצוח את ההורה השני. בעקבות החוק הזה אלירן מלול, אמיר רז ואביעד משה שרצחו את נשותיהן, לא רשאים לקבל החלטות על ילדיהם הביולוגיים.

החוק השני הוא חוק המורה על מתן מענק כספי למעסיק שמעסיק אישה שהייתה תקופה במקלט לנשים נפגעות אלימות. "במהלך השנים התפתחה איזו תפיסה הגורסת כי ההורה נשאר הורה גם אם הוא אלים ויכול עדיין להיות הורה טוב. המשמעות של הדבר הזה, היא שהנטל מתהפך, אלא אם הוכח אחרת. ברירת המחדל היא שאדם שרצח או ניסה לרצוח את בת הזוג שלו, אם ילדיו, על פניו לא כשיר לשמש אפוטרופוס על הילדים. זה מקל מעט על המשפחות, חזית אחת פחות לנהל, במסגרת האסון שנופל עליהן", אומרת עציון. "קחי לדוגמא את אמיר רז, אדם שביצע פשע נורא כזה כלפי בת זוגו, ברור שהוא לא כשיר להיות הורה של הילדים אם הוא הרג את אימא שלהם, אז מה הופך אותו להיות כשיר להיות הורה?".

עציון מדברת על הבעייתיות בהתייחסות מכילה מדי ומציינת שאלמלא הרעש סביב הפרשיות האחרונות, החוק לא היה עובר, ומוסיפה, "עוד התפתחות חיובית בעקבות האירועים האחרונים, שכתב האישום כוללים גם עבירות נגד הילדים, גם אם הם "רק" עדים לאלימות המזוויעה. כמו במקרה של שירה איסקוב, על אף שלא הייתה פגיעה פיזית ישירה בילד".

בלעדייך אני חצי בן אדם

לב-ארי מצביעה על שני פרמטרים מרכזיים היכולים לנבא אלימות במשפחה: "על פניו אפשר לראות גברים שכלפי חוץ נראים כמו מגוון מאוד רחב של האוכלוסייה, אבל כשנכנסים פנימה, רואים הרבה מאוד כישורי חיים נעדרים, וזה הפרמטר הראשון. נשים שחיות תחת טרור, עולות על בן הזוג שלהן במשאבים האישיים. האישה נמצאת במערכת יחסים יותר טובה עם המשפחה, היא בעלת יותר קשרים חברתיים, היא נראית יותר טוב ממנו ומרגישה יותר סיפוק בעבודה. רואים את הפער ואת זה שהאינטראקציה ביניהם גורמת לגבר הרבה תסכול אותו הוא מביע בצורה של אלימות. נוצר סגנון חיים של שליטה המתייחס לאיך היא מתלבשת, איך היא מדברת, עם מי היא מדברת, כמה חברים יש לה ועוד".

לב-ארי מתייחסת לפרמטר השני ואומרת "אני לא יכולה לדבר על אלימות נגד נשים בלי להתייחס לאלימות  נגד ילדים, כי בעצם יש פה כמה היבטים של חיבור. משום שמצד אחד רוב הגברים האלימים היו בעצמם ילדים מוכים בדרגה כזו או אחרת  ו/או חשופים לאלימות, וחלק מהנשים המוכות היו בעצמן ילדות מוכות ו/או חשופות לאלימות, לא כולן כמו אצל הגברים, אצל הגברים זה יותר הומוגני".