במפגשים המשפחתיים הרחבים שלנו עולים, כמעט תמיד, סיפורי עבר: על סב סב סבו של אבי, או על סבתא רבתא-רבתא שלו, או של אמי. סיפורים שהתרחשו לפני עשרה או חמישה עשר דורות, והם חיים וקיימים כאן איתנו היום.

סיפורים על סבתא תזה ("זו ש- ה' ציווה שתיוולד") שחיה לפני למעלה ממאתיים שנה, או על סבא רבא רבא צָגָיֶיה ("החסד שלי") שנולד לפני כ- 160 שנה, כשאמו נאחזה בענף עץ וניצלה ממוות בעת אירועי "שִי-גֶדֶל", כשהיא בהיריון איתו.

ובכל פעם יש עוד פרטים בסיפור, עד שנדמה לי שאני מכירה את הדמויות באופן אישי, והסיפור חי ופועם, למרות השנים והדורות שחלפו.

כך עוברת לה היסטוריה של מאות שנים בסיפור חי מהורה לילד, בדמויות צבעוניות עם לבטים עכשוויים. בעצם שמותיהם של האבות והאימהות הקדמונים מקופלים סיפורים של תקופות, תקוות, אכזבות, אהבות, חלומות.

והשיירה נמשכת. גם שמי שלי באמהרית, "יֶווּבְ-מֶרְת" ("תוצרת טובה"), בא לציין את היותי בת בכורה, שזכתה להיוולד בתקופה חקלאית טובה מאוד.

ועם פרוץ מגפת הקורונה, עמדנו חסרי אונים. לא יודעים מה צופן המחר. הוזהרנו ונלחצנו ממפגש עם אנשים, ולא ידענו אילו החלטות לקחת עם התוכניות שלנו. הכל נעצר. כל אחד התכנס לו בביתו, עם משפחתו, ורובנו שקענו בחוסר ודאות ואף בפחד: מה יהיה? מי הם אלה שיחלו? כמה חמור זה יהיה?

באחת ההפוגות במגפה קפצתי לגינה הקהילתית שלנו בגדרה, וגיליתי שהחקלאים שלנו מעבדים במרץ את החלקות שלהם. זה היה מראה ממלא. החלקות גדולות, באוויר הפתוח, והמרחק בין החקלאים רב (הם הקפידו מאוד על שמירת כללי המרחק). כשבאו לצל עץ התות למנוחה, הביטו בי בדאגה, "את בסדר?" שאלו.

"איך בסדר?", עניתי, "יש קורונה, אנשים חולים, כולם מפחדים, אני מפחדת. לא יודעים איך זה יגמר".

"יַאלְפָל" ("זה יחלוף, יעבור"), ענו לי במקהלה.

"סבתא שלי", פתחה ואמרה מָלְכָּמֶה, "הייתה מספרת על תקופה קשה באתיופיה שלא היה מה לאכול, לאימהות לא היה חלב לתינוקות, אימהות היו משאירות את התינוקות מתחת לעץ ונעלמות כדי שלא לחזות במותם, חיות רעות הסתובבו בכל מקום".

"אבא שלי," החל אקלאו בזיכרון משל עצמו, "סיפר שכשהיה ילד קטן והאיטלקים הגיעו לכפר שלו, היהודים היו צריכים לברוח ליערות ושם היה מסוכן, בגלל החיות ובגלל שלא היה מה לאכול".

וכך, עוד סיפור ועוד סיפור, ואני יושבת ומקשיבה לתיאורים המפורטים.

עם אחרון המספרים אמרו כמעט ביחד, "יַאלְפָל, יעבור".

"עוד נסתכל אחורה על המגפה בעוד כמה שנים, ואז נחשוב איך פעלנו, כי זה יעבור", אמרו, "אבל הדרך בה נהגנו תישאר לעד. הסיפורים על מה עשינו ואיך היינו עם ילדינו ועם שכנינו, אלו יישארו לעד".

הרגשתי כמו אחרי מסע בזמן, הרגשתי שאני מקבלת אחיזה מחודשת במציאות. יש מציאות, ויש את מה שאנחנו בוחרים לעשות איתה.

הערב סיימנו את צום תשעה באב, בו אנחנו זוכרים תקופה רחוקה וקשה. אנחנו צמים כי אנחנו מתביישים בדרך בה נהגנו אז, אנחנו צמים כי ברור לנו שיכולנו לנהוג אחרת, וזה לא מאוחר.

בכל דור ודור אנחנו עומדים בפני אתגרים, ומול חוסר אונים, מול רוע גדול המעמת את האמת שלנו.

וכשאני חושבת על חוסן אני חושבת על הקשישים שלנו, יוצאי אתיופיה. הם מחזיקים סיפורים משפחתיים וקהילתיים בני מאות שנים, ומספרים עליהם כאילו הם עצמם היו שם.

ואם אנחנו כאן היום, ואבותינו אז במצור על ירושלים, אחד אנחנו. אז ניתנת לנו ההזדמנות לתקן ולהפוך את השנאה לאהבה, את הכעס להכלה, את ה"לבד" ל"ביחד". הכל אפשרי, וממעמקים אפשר לצמוח מחדש. ניתן לתקן את הכעסים בינינו לבין עצמנו, ובינינו לבין שכנינו.

יַאלְפָל, בידינו היא.

יובי תשומה-כץ היא יו"ר עמותת 'חברים בטבע'