דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שבת כ"ב באב תשפ"א 31.07.21
29°תל אביב
  • 25°ירושלים
  • 29°תל אביב
  • 27°חיפה
  • 28°אשדוד
  • 29°באר שבע
  • 34°אילת
  • 30°טבריה
  • 26°צפת
  • 28°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
מגזין דבר

הפעם הראשונה בטוקיו

המשלחת הישראלית בטקס הפתיחה של אולימפיאדת טוקיו 1964. נושא הדגל הגיע מאוחר מארה"ב ולא מצאו לו חליפה. אז הוא צעד בטרנינג (צילום: אלבום פרטי)

ארבעה מחברי המשלחת הישראלית לאולימפיאדת טוקיו 1964 מספרים על המשחקים ההם: נושא דגל ישראל שצעד בטרנינג בטקס הפתיחה, הכפר האולימפי הקוסמופוליטי, הרחובות הנקיים של העיר, האירוח בביתו של איש העסקים שאול אייזנברג | "בשבילנו זו הייתה חוויית עולם"

טל כרמון
טל כרמון
כתבת רווחה
צרו קשר עם המערכת:

המשלחת הישראלית לאולימפיאדת טוקיו 1964 היתה צנועה. עשרה ספורטאים בסך הכל: שתי אתלטיות, שלושה אתלטים, שני שחיינים ושלושה קלעים. בראיון ל"דבר", משחזרים ארבעה מהם – האצן לוי פסבקין, קופצת הגובה מיכל למדני, השחיין גרשון שפע והאצנית מרים סדרנסקי – את החוויה בטוקיו של לפני 57 שנים. "יפן היתה אז מדינה בשיא התפתחותה", אומר פסבקין (82), "ולנו הכל היה חדש, כמו למשל טלוויזיה במונית, דברים כאלה שבכלל לא ידענו מה הם".

בשנים שנסיעה לחו"ל היתה אירוע נדיר, לא מפתיע שההתרגשות החלה כבר בדרך. "הטיסה הייתה חוויה אדירה", מספר פסבקין. "המטוס חנה בטהרן, ואז חנה בקראצ'י בפקיסטן, ואז חנה בפיליפינים, ואז הגענו לטוקיו".

לוי פסבקין בריצה ל-100 מטרים בטוקיו 1964. "חוויה אדירה" (צלום: אלבום פרטי)

טקס הפתיחה היה מרשים: "קיסר יפן הירוהיטו היה שם, ואת הלפיד הדליק ספורטאי צעיר, סאקאי שמו, שנולד ביום של הפצצה על הירושימה. הכפר האולימפי, למרות שלא היה ברמה הכי גבוהה בעולם, היה מאוד מיוחד. היינו משלחת קטנה, ובשבילנו זאת הייתה חווית עולם.

האצן היפני יושינורי סאקאי מדליק את הלפיד האולימפי בטוקיו, 1964. (AP Photo/File)

האצן היפני סאקאי יושינורי מדליק את הלפיד האולימפי בטוקיו, 1964. "ספורטאי צעיר שנולד ביום של הפצצה על הירושימה"  (AP Photo/File)

"חוויה אדירה", הוא ממשיך בהתלהבות, "האנשים היו מסבירי פנים. מבחינת מודרניזציה וטכנולוגיה אלה היו בהחלט דברים שהקדימו אותנו בהרבה. גם הספורטאים שהגיעו לשם", הוא מודה, "זה רמות שלא ידענו ולא הכרנו. אותנו, האתלטים, לקחו לפני כן רק לשתי נסיעות בחו"ל לתחרויות. לי, הניסיון מאוד חסר".

לוי פסבקין. "הכל היה חדש" (צילום: אלבום פרטי)

בטוקיו התחרה פסבקין, שהיה אלוף ישראל בריצות ל-100 ו-200 מטרים, רק במרחק הקצר. אחד הדברים המרגשים מבחינתו היה המפגש עם הספורטאים הטובים בעולם. "היו בוב הייז, שניצח ב-100 מטר; פיטר סנל הניו זילנדי שניצח ב-800 מטר; ואבבה ביקילה, שרץ יחף את המרתון באולימפיאדת רומא ב-1960, וניצח.

ביקילה באולימפיאדת רומא, 1960. "רץ יחף את המרתון, וניצח" (צילום: ויקיפדיה)

"והיו גם הישגים ליהודיות", הוא אומר, "אירנה שווינסקה (מפולין) הגיעה שנייה ב-200 מטר ושנייה ברוחק; האחיות פְּרס (מברית המועצות) זכו ב-3 מדליות זהב (אירינה בקרב חמש; טמרה בהדיפת כדור ברזל ובזריקת דיסקוס – ט.כ). בשבילי זאת הייתה חוויה גדולה".

פסבקין מתגורר כיום ברמת גן ומאמין במשלחת הישראלית הנוכחית: "מעולם לא הייתה משלחת בהיקפים כאלה וברמה כזאת", הוא אומר, "אני חושב שיש לנו סיכוי למדליה במרתון עם לונה (צ'מטאי-סלפטר); המתעמלים ברמה עולמית. מעולם לא היו לנו מתעמלים, ובעיקר מתעמלות, כאלו. אפילו הבייסבול יכול להפתיע. הם יכולים להצליח, הסיכויים שלהם רבים כי יש רק 6 נבחרות. גם בג'ודו הרמה גבוהה מאוד. אני לא זוכר רמות כאלה שהיו באולימפיאדה, אז אני מקווה ומאחל להם הצלחה רבה".

"נסענו עם תקוות גדולות וחזרנו עם יותר אכזבות"

גם בשביל מיכל למדני (77), שהייתה שיאנית ישראל בקפיצה לגובה ו-8 פעמים אלופת המדינה, הטיסה לטוקיו היתה תחנה ראשונה בדרך לחוויה יוצאת דופן: "אשתו של אפי נצר היפיפיה טסה איתנו ליפן, אל אבא שלה שחי שם. לפני הטיסה אפי ניגש אלינו, לבנות של המשלחת, וביקש שנארח לאשתו חברה. הוא הפקיד אותה בידינו. כשהגענו לטוקיו, אבא שלה המיליונר הכניס אותה ואותנו, 3 בנות, למונית ואמר לנהג: 'תעשה להן סיור בטוקיו'. הלכנו לתיאטרון נו, שבכלל לא ידעתי שיש דבר כזה, לקחו אותנו לאכול. זאת הייתה חוויה מאוד מיוחדת".

מיכל למדני, 1964. "כשהייתי חוזרת הביתה, למושב כפר חיים, הייתי מתיישבת עם כל החברות שלי על הדשא, והייתי צריכה לספר סיפורי חוץ לארץ" (צילום: אלבום פרטי)

למדני הייתה אז בת 20 בסך הכל: "בימים ההם לא נסעו סתם ככה לחו"ל, ואני זכיתי, כי הייתי נוסעת לאימונים ותחרויות. כשהייתי חוזרת הביתה, למושב כפר חיים, הייתי מתיישבת עם כל החברות שלי על הדשא, והייתי צריכה לספר סיפורי חוץ לארץ – איך האוכל ואיך המזג אויר, אף אחד לא נסע אז לחו"ל".

העבודה לקראת האולימפיאדה הייתה, לדבריה, קשה. "זה אירוע חד פעמי בחיים, שלא קורה לכל אחד", היא אומרת. "ברמה מסוימת לא האמנתי שזה יכול לקרות לי, וזה קרה. חוויה מטורפת. הטקסים והנפת דגל ישראל היו מרגשים, מזילי דמעות. ולפגוש אלופי עולם מכל מיני תחומים. הערבוביה הזאת, המפגשים האלה עם אנשים מכל העולם, היו לי דבר חדש. גם הכפר האולימפי, שהייתה בו אווירה מאוד קוסמופוליטית ומיוחדת. העניין היה במפגשים הבלתי אמצעיים באצטדיון האימונים ובתחרויות".

מיכל למדני. "היו לנו תקוות גדולות שנכזבו כמובן" (אלבום פרטי)

מפגש אחד היה משמעותי במיוחד: "הקופץ לגובה הטורקי היה ידיד טוב שלי. היינו נפגשים עם הטורקים פעמיים בשנה, פעם אצלנו ופעם אצלם. בזמן התחרות שלי בטוקיו הוא התיישב בטריבונה ועזר לי להתארגן – תלכי קדימה, אחורה, נתן לי הוראות. למאמנים היה אסור להיכנס למגרש, אז הוא תפס עמדה ממש צמודה לבור הקפיצה, וזה ממש עזר לי. אחרת הייתי נאבדת לגמרי".

האווירה במשלחת הייתה, לדבריה, מאוד נעימה ומפרגנת. "היתה משלחת נחמדה. היו לנו תקוות גדולות שנכזבו כמובן, אבל זה לא היה הקטע החשוב. כל אחד עשה את המקסימום. עברנו את ההצלחות והאכזבות ביחד. נסענו עם תקוות גדולות וחזרנו עם יותר אכזבות משחשבנו. היינו צריכים לקום אחר כך, ומבחינת הספורט, זה לא היה פשוט. אבל אני את עצמי לא אכזבתי, כי עשיתי שיא ישראלי חדש. מבחינתי עשיתי את שלי כיאות".

למדני חיה כיום במושב נאות הכיכר בערבה, ואחרי פרישתה מהספורט התנתקה מהתחום. "ההתעניינות שלי בספורט מאוד דלה", היא מודה, "חוץ מהחברים שנשארו לי. מרים (סדרנסקי) ואני בקשר כל הזמן. אז כשאנחנו נפגשים אנחנו מעלים זכרונות".

"שחיתי לא רע, אבל לא עברתי שלב"

השחיין גרשון שפע (78) זוכר מטקס הפתיחה בטוקיו במיוחד את נושא דגל המשלחת (האתלט גדעון אריאל) צועד בטרנינג. "הוא הגיע מאוחר מארה"ב ולא מצאו לו חליפה מתאימה, אז הוא צעד עם הדגל והטרנינג". ארבע שנים אחר כך, במקסיקו 1968, נשא שפע עצמו את הדגל, בחליפה הולמת כמובן.

גרשון שפע. "היינו רק שני שחיינים. מי שמכיר את הבדידות הזאת של שחיינים שלא מייצרים כוח קבוצתי, יבין" (צילום: אלבום פרטי)

"בהכנות לטוקיו", הוא מספר, "הייתי בן 21, קיבוצניק, מגבעת חיים איחוד. בטוקיו שחיתי לא רע, אבל לא עברתי שלב". המשלחת הישראלית הייתה, לדבריו, מאוד מגובשת בין התחרויות. "אבל בבריכה", הוא אומר, "לא הייתה לנו קבוצת עידוד משמעותית. היינו רק שני שחיינים. מי שמכיר את הבדידות הזאת של שחיינים שלא מייצרים כוח קבוצתי, יבין".

שפע, שהיה אלוף ושיאן ישראל, והשתתף גם באולימפיאדת רומא ב-1960, לא חוסך ביקורת מהקהל בטוקיו: "הקהל ברובו היה יפנים, שהם מאוד צנועים, שקטים ורגועים. הם ישבו ביציע ובקושי צעקו ומחאו כפיים. ארבע שנים לפני זה, ברומא, חוויתי קהל צעקני, צבעוני שהבין בספורט. כך גם ארבע שנים אחר כך, במקסיקו 68'. הקהל מאוד משמעותי אם הוא פעיל וחי את האירועים באצטדיונים ובבריכה – מעודד בשמות, בשמות הארצות, מניף דגלים. ומה יהיה עכשיו בטוקיו? יהיו ספורטאים, שופטים, מאמנים ומנהלי קבוצות. אנחנו נראה בטלוויזיה ונעודד, אבל באצטדיון יהיה ואקום".

במהלך האולימפיאדה, הוא מספר, הוזמנו חברי המשלחת להתארח בביתו של איל ההון הישראלי-יפני, שאול אייזנברג: "נפגשנו בבית שלו. הוא הביא שתי גיישות ששיחקו איתנו, עם כל המשלחת, במשחקי חברה כאלה. מאוד ילדותי, אבל מאוד אהבנו את זה. אחד המשחקים דרש זריזות ידיים וקואורדינציה. רוב הספורטאים התביישו, אני שיתפתי פעולה. הגיישות ניצחו את כולם עד שאני באתי וניצחתי אותן.

גרשון שפע. "חובב של כל ענפי הספורט עלי אדמות" (צילום: אלבום פרטי)

"בבית של אייזנברג", נזכר שפע, "היו זרוקים עיתונים ושבועונים ישראליים. באחד מהעיתונים מצאתי את מדור הספורט וקראתי שבאליפות ישראל לשחייה, שהתקיימה במקביל, ניצחה ילדה בת 12, שלומית ניר, קיבוצניקית מאיילת השחר. התרשמתי מאוד מהתוצאות שלה, שלחתי לה מיד גלויה. כתבתי לה שמאוד התרשמתי,  ושאם היא תמשיך לשחות עוד ארבע שנים, נשחה שנינו במקסיקו. וזה מה שקרה".

אבל החוויה היפנית הכי עוצמתית מבחינתו של שפע היתה דווקא תאונת דרכים לה היה עד ברחוב: "כמה שהרחובות אצלם נקיים ומריחים ריח של בושם, ונורות ניאון צבעוניות, הכל צפוף. המון צפיפות, אבל שקט וניקיון. ואז מתרחשת תאונת דרכים. יוצאים הנהגים מהמכוניות, מתקרבים אחד לשני, לוחצים ידיים. מתחילים לבדוק מה הנזק ולא מקללים ולא צועקים. כל אחד רושם לעצמו על נייר את הפרטים של השני, לוחצים ידיים ונפרדים. ההבדל ביניהם לבין תאונות דרכים שמתרחשות בארץ".

המשלחת ישראלית לאולימפיאדת טוקיו 1964. "היתה לנו משלחת נחמדה. כל אחד עשה את המקסימום" (צילום: אלבום פרטי)

שפע, עדיין חבר קיבוץ, מגדיר את עצמו כ"חובב של כל ענפי הספורט עלי אדמות", ומתכוון לצפות בשידורי האולימפיאדה מסביב לשעון: "אני מרותק לתחרות. מתחילים עם השחייה, השחיינים קופצים למים כבר למחרת טקס הפתיחה. אני מכיר שמות של אתלטים, של מתעמלים ומתעמלות. אני מאוד חי את זה".

"אז אמרו העיקר ההשתתפות. היום חושבים על מדליה"

מרים סידרנסקי-כצנשטיין (80), שהיתה שיאנית ואלופת ישראל בריצות ל-60, 100, 200 ו-400 מטרים, נזכרת בטוקיו בהתלהבות: "עיר יפיפה, מסודרת, הרבה משמעת, היפנים מאוד מאוד קפדניים. הרבה שמחה. אוכל מעולה".

מרים סידרנסקי-כצנשטיין. "כל ספורטאי חולם להגיע לאולימפיאדה, ואני עשיתי את זה" (צילום: אלבום פרטי)

במשחקים ב-1964 היא השתתפה בריצות ל-100 ול-200 מטרים. "זאת חוויה שלא שוכחים", היא אומרת, "כל ספורטאי חולם להגיע לאולימפיאדה, ואני עשיתי את זה". התוצאות היו פחות משמחות. "לא כל כך הצלחנו, אבל אז אמרו 'העיקר ההשתתפות'. היום הדברים אחרים. היום הספורט הפך להיות מדעי. מכניסים נתונים למחשב, יש תזונאי, פסיכולוג, מסז'יסט. לנו לא היה, וזה הבדל מאוד משמעותי.

היום הספורטאים נוסעים לכל מיני תחרויות לפני. לנו לא היה גם את זה. באולם המתנה לתחרות ראיתי את כל ספורטאי העולם. הם כמונו, אבל לצדם היה מישהו שעמד ועודד אותם. אותי הכניסו לגוב האריות. היום זה אחרת. תענוג לראות את השינוי.

מרים סידרנסקי-כצנשטיין בריצת 200 מטר באולימפיאדת טוקיו 1964. "האולימפיאדה עכשיו תהיה מזעזעת" (צילום: אלבום פרטי)

"השתתפות באולימפיאדה היא הישג לכל ספורטאי, אין דבר יותר חשוב מזה. אבל היום הם כבר חושבים על מדליה. ואני מקנאה". אבל היא לא מקנאת בספורטאים שיתחרו השנה באצטדיונים בלי קהל. "אין כמו קהל, הוא מוסיף המון", היא אומרת, "אז האולימפיאדה עכשיו תהיה מזעזעת. זה נורא, אבל אין ברירה".

היא חיה בהרצליה ומתכוונת לצפות בכל השידורים מטוקיו: "לא אעזוב את הטלוויזיה לרגע אחד. אני אוהבת הרבה ספורט, אני רואה כדורגל, התעמלות, זה יותר טוב מפוליטיקה".

גם היא רואה בלינוי אשרם ולונה צ'מטאי סלפטר מועמדות למדליה, ואליהן היא מוסיפה גם את הגולשת קטי ספיצ'קוב. "בואי ניתן להם לעבוד", היא אומרת, "זה לא קל. לינוי הולכת עם מעמסה על הגב. אבל אני מאמינה שהיא תצליח. אני מאחלת לכולם הצלחה ולא רק מעצם ההשתתפות. בכל מקרה, זאת חוויה בלתי נשכחת".

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר
עוד על מגזין דבר:
חמישים גוונים של הסדרה
חרדות לביתן
אתיופיה, יומן מלחמה: הזוועות, עתיד הפדרציה ושתיקת התקשורת
תגובות