"הסייקל האולימפי ליווה אותי 12 שנה, 4 אולימפיאדות, בין גיל 19 לגיל 31. כל קמפיין פגש אותי אחרת, הייתי בשלב אחר בחיים, התרגשתי מדברים אחרים. בגדול, החיים שלי התחלקו לשניים: לפני האולימפיאדה הראשונה ואחריה.

"טקס הפתיחה הוא היילייט. למרות שהוא כביכול צעדה שרירותית באצטדיון, אף אחד לא מתייחס לזה כך. לחלק זה ממש צומת משנה חיים, לחלק זו נקודת ציון מרגשת. אני לא חושבת שיש אירוע בעולם שמשתווה לריכוז האנרגיות והאמוציות שיש ברגע שנכנסים לאצטדיון עם כל הפלאשים והמוזיקה. זה מין טירוף חושים. את במרכז העניינים, כל העיניים עלייך. את ברגע השיא של החיים ביחס ליכולות הספורטיביות שלך. קשה למצוא מילים לתאר את התחושה הזאת, שאולי לא תהיה בטוקיו, בלי קהל באצטדיון.

"אתונה 2004, האולימפיאדה הראשונה שלי, היתה הלם, שוק ראשוני: מה עושים? אין לך בכלל מושג. לא ידעתי מה אורזים לפלנטה הזאת, עד כדי כך לא ידעתי מה מצפה לנו. איזה בגדים לוקחים לאולימפיאדה? הייתי כל הזמן בחוויה של מה הולך לקרות?

"לבייג'ינג 2008 הגעתי עם הרבה יותר הבנה ויותר ביטחון, אז גם זכיתי ליהנות יותר. הייתי יותר משוחררת והצלחתי להבין מה קורה סביבי. ההכנה של הסינים והארגון המופתי, גם מבחינת נוחות וגם מבחינת הכיף, עד הפרטים הכי קטנים, כל הזיקוקים וההיי והטירוף שהיה, זכורים לי כהכי מרגשים והכי מקפיצי אדרנלין.

מפגן זיקוקים "מקפיץ אדרנלין", בטקס הפתיחה של אולימפיאדת בייג'ינג 2008 (צילום: AP Photo/Julie Jacobson, file)

"לונדון 2012 הייתה בשבילי מין אולימפיאדת בזק. הגענו אחרי טקס הפתיחה, והיה המטען מהבית – אבא שלי היה כבר מאוד חולה (שנה אחר כך הוא נפטר). אז שמחנו והתרגשנו בלונדון, אבל זה היה מהול בעצב שהוא לבד בבית ואנחנו פה חוגגים את החיים. זה היה קצת כבד ולא הצלחתי לחוות את מלוא הפאן, את מלוא החוויה של האווירה האולימפית.

"כשצעדתי בריו 2016 ידעתי שזאת ההופעה האחרונה שלי במשחקים האולימפיים, והיה בזה משהו מאוד גדול ושלם עבורי. ריו הייתה ממש חגיגה ברזילאית, סטייל קרנבל, קופה קבאנה וכל האווירה. היו הרבה פשלות והמון קטעים ברמה מאוד לא אולימפית, אבל היתה זרימה והיה פאן. לא יכולת שלא ליהנות מזה. אמנם כבר הייתי אמא, והיו געגועים הביתה, אבל היה לי את הניתוק החד משמעי הזה – כאן אני נטו ספורטאית ואין פה מקום לפוצי מוצי וגעגועים.

"אני זוכרת יום אחד ספציפי, ה-9 באוגוסט, יום של אימונים שממש התקרב ליום התחרויות, והיה יום הפוך מכל הבחינות. פשוט התפרקתי. האימון היה על הפנים ואני והמאמנת, אמא שלי, לא הצלחנו להסכים, וחברה ממש טובה שלי בדיוק הפסידה בתחרות שלה, ונזכרתי שזה יום האזכרה של אבא שלי, והכל פתאום התערבב לי למין בליל כזה ופשוט התפרקתי ובכיתי. האמוציות היו כל כך בהיי, והיום הזה זכור לי כטירוף מציף שלא יכולתי להכיל. מצד שני, בזכות זה שהייתי כל כך מנוסה, היו לי כל הכלים לדבר עם עצמי, להנחית את עצמי לקרקע כבר באותו ערב, בשביל להתאפס ולהמשיך בכל הכוח הלאה.

"הגעתי לריו בשיא הכושר הספורטיבי והמנטלי. זה נתן לי הרבה כוחות להתמודד עם רוח במפרשים, ואז את כבר לא שוחה רק בשביל עצמך, את שוחה בשביל להשאיר איזושהי גאווה בבית, איזושהי מורשת משפחתית. מאוד נהניתי מהוכחת היכולת של עצמי. הצלחתי להתעלות על הקשיים שהיו לי, התמודדתי, הצלחתי לעמוד במשימה שהרבה אחרות לא הצליחו.

"אני יכולה לסכם את הסייקל האולימפי כך: אתונה הייתה מין מסיבת חתונה יוונית, סין היתה טירוף מפלנטה אחרת, וברזיל היתה בשבילי מין מסיבת סיום".

עצה למשתפים: להישאר בפוקוס

"בסוף הכל מתרכז ביכולות הרגשיות שלך. עד כמה כל דבר יכול להציל אותך, או לרגש אותך, או להזיז לך בכלל. עד כמה את מגיעה חזקה מנטלית. זה הטיפ שלי לספורטאים האולימפיים: להישאר בפוקוס כשצריך, כי הכל יכול לקרות".