"לאתונה 2004, ניקה קורניצקי ואני הגענו כמדורגות ראשונות בעולם, מדליסטיות באליפות אירופה ובאליפות העולם שלושה חודשים לפני האולימפיאדה. היינו צעירות. זאת הייתה האולימפיאדה הראשונה שלנו. וכל ההכנה האולימפית שלנו אמרה דבר אחד: אולימפיאדה זאת רק עוד תחרות. אין הבדל. אם אתן מצליחות בכל מקום אחר, אין סיבה שלא תצליחו באולימפיאדה. אלה אותן מתחרות, אותו ענף, אותו ספורט. השגתן מדליות בכל תחרות השנה, אז אין סיבה שלא תעשו את זה גם כאן. כחלק מאותו קו מחשבה לא השתתפנו בטקס הפתיחה.

"לקח לנו אפילו לא שיוט אחד כדי להבין שזאת לא עוד תחרות. הגענו למרינה האולימפית והיא הייתה המרינה הכי גדולה שראייתי בחיים. כל האווירה הייתה מאוד שונה. אנחנו, השייטים, חברים טובים אחד של השני, כי אנחנו מבלים ביחד בחו"ל חודשים במהלך השנה. החברה הכי טובה שלי היא הולנדית שהייתה גם המתחרה הכי גדולה שלי. היינו רגילות אחת לשנייה ופתאום את מגיעה לאולימפיאדה וזה כבר לא. זה משהו שונה. כל אחת עם המדים של המשלחת שלה, ופתאום יש גם הרבה יותר עניין של המדינה שאת מייצגת, הייתה הרבה יותר תקשורת.

"על הזינוק הראשון אנחנו והברזילאיות התהפכנו אחת על השנייה ונתקענו. כולן מזנקות ומפליגות ואנחנו שוחות. זה היה אחד הרגעים הכי משפילים שהיו לי בקריירה, כי זה גם נורא פומבי, וכגודל הציפייה גודל האכזבה.

"הסלוגן של הוועד האולימפי באותה אולימפיאדה היה: 'התקווה שווה זהב', כיוונו את זה לאריק זאבי ולגל פרידמן ובין היתר גם אלינו. חצי שנה לפני המשחקים כבר כולם מדברים על המועמדים למדליה, אז זה מהדהד לך בראש. כל הזמן התקשורת שאלה: 'אתן מועמדות למדליה, איך זה מרגיש?' ואז את מגיעה ועושה במכנסיים בגדול. זה לא שנלחצנו מהמעמד ופישלנו תחת לחץ. בדרך כלל הלחץ מחייה אותנו, אנחנו מתפקדות הכי טוב עם הסכין על הצוואר. פשוט משהו בהכנה שלנו היה מאוד לא מדויק.

"הגענו לאולימפיאדה ממש עייפות פיזית ומנטלית, טיטאנו כל מיני דברים מקצועיים מתחת לשטיח. אני חושבת שזה היה הכישלון הכי גדול והכי מפואר בכל הקריירה שלי, ובאותה נשימה זה גם היה השיעור הכי גדול שקיבלתי.

***

"אני זוכרת את החוויה הזאת, מצד אחד סטירת הלחי הכי חזקה שקבלתי, ומצד שני – רגע מכונן. התבגרתי מאוד, כי פתאום את רואה לנגד עינייך את המתחרות שלך, שלפני זה עמדו לידך בפודיום, ואצלן הכל עבד לפי התוכנית, והן הגיעו וזכו במדליה. אצלנו הכל התפרק, וזה קורע לך את הלב.

ורד בוסקילה. "אנשים מצפים מספורטאים אולימפיים להביא מדליות, אבל בסוף מה שמביא אותנו לניצחונות זאת הדרך" (צילום: ורד פרקש)

"זה שברון לב שאי אפשר להסביר, כי לא תמיד קורה לך להגיע לאולימפיאדה עם יכולת לזכות במדליה, זה לא תמיד חוזר על עצמו. השתתפתי שלוש פעמים במשחקים האולימפיים (אתונה, בייג'ינג, לונדון) וזאת הייתה הפעם היחידה שהגעתי עם יכולות והוכחה. אחרי זה עשינו הרבה מאוד שינויים. לבייג'ינג 2008 הגענו פחות מועמדות רציניות למדליה, ובסוף, עד השיוט האחרון נלחמנו על מדליית הארד.

"תמיד אומרים לי שמקום רביעי זה המקום הכי גרוע בעולם, ואני אומרת: 'לא, מקום 18 זה המקום הכי גרוע בעולם'. אנשים מצפים מספורטאים אולימפיים להביא מדליות, אבל בסוף מה שמביא אותנו לניצחונות זאת הדרך, והדרך למקום ה-18 הייתה הרבה יותר קשה וכואבת.

"בגלל שזה היה דבר פומבי, האכזבה הייתה מאוד גדולה. לא חסכו מאיתנו בעיתונים. אני חושבת שלא הפסקתי לבכות איזה שבוע. יש רגע מאוד זכור לי עם מירי נבו: אנחנו יושבות מתחת לעץ באתונה, היא מנסה לנהל איתי ראיון ואני לא מצליחה מרוב שאני בוכה. זמן קצר אחרי זה כבר הייתי בבית ובכיתי מול הטלוויזיה כשראיתי את גל פרידמן זוכה בזהב. הרגש שהציף אותי היה פשוט קנאה.

***

"אבל לא רק דמעות. טקס הפתיחה בבייג'ינג היה הרגע הכי מחשמל שהיה לי בחיים, חוויה חוץ גופית. לרגע הרגשתי מה זה להיות כוכבת רוק, שמעודדים אותך ויש צרחות מסביב. ברגעים כאלו הלב מתפוצץ מגאווה, וזאת שנייה כזאת שאת אומרת לעצמך: 'זה היה שווה הכל'".

עצה למשתתפים: לא לפחד מגודל האירוע, להשתמש בו

"תכירו בעובדה שזאת לא עוד תחרות, זה אירוע אחר, חוויה חד פעמית. צריך להכיר בכל הקלישאות והפחדים, לשים הכל על השולחן ולהתמודד. ככל שיותר תבינו את זה, דרך הלחץ, בעזרת הפוקוס, יהיה לכם יותר קל ליהנות. אני מסתכלת על הספורטאים הכי גדולים בעולם ורואה שגם הם עושים את זה. לא לפחד מהגודל והעוצמה של האירוע, להשתמש בו בקטע חיובי".