הקול של אוקסנה נסטי, אחת המצילות היחידות בישראל, נשמע היטב במערכת הכריזה של סוכת המציל בחוף זמיר בחיפה כשהיא מודיעה על סיום שירותי ההצלה להיום, ומוסיפה גם הודעה ברוסית. מהמים יוצאת תלמידת תיכון חיפאית בת 16, שפונה לאמה ואומרת: "וואי אמא, ראית? זאת אישה! אולי גם אני יכולה להיות מצילה בים?" נסטי לא מתרגשת: "כבר התעייפתי מהתגובות. אני זאת אני".

היא בת 49, גרושה בזוגיות שמגדלת 2 בנות ונכד, נולדה וגדלה באוקראינה. מפגש עם ישראלי שהיה בביקור משפחתי שם הוביל לחתונה ולמעבר לישראל ב-2006. בשבוע הראשון שלה בארץ הלכה לטיול על החוף בחיפה וראתה סוכת מציל, והמראה לא היה לה מוכר. "חשבתי מה זה, מה יש שם, באוקראינה בים השחור אין מצילים והמון אנשים טובעים. בסוכה עומדים שני אנשים, מסתכלים על המים עם ציוד הצלה, והבנתי שהם עוזרים לאנשים לא לטבוע. חשבתי לעצמי: 'אם אני שחיינית חזקה (בעבר אפילו הייתי מתחרה), אולי אני גם יכולה לעבוד שם'".

"ביום הראשון לעבודה גיליתי שאני בהריון ולחשתי לבטן: 'אמא צריכה לעבוד'"

לאחר שסיימה קריירה של שחייה באוקראינה, היא עסקה בטיפול באמצעות כוסות רוח, מיומנות ששירתה אותה כשהגיע לישראל. היא הייתה צריכה עבודה נוספת ועבדה גם בניקיונות. "הייתי מבסוטה שבישראל יש הרבה עבודה יחסית לאוקראינה, אבל היה לי קשה. חשבתי גם לחזור לאוקראינה, אבל אמרתי לעצמי שאם אני רצינית אני צריכה להצליח. הגישה שלי הייתה שאם אני פותחת ידיים לישראל, אז ישראל תקבל אותי".

ב-2008 עברה קורס מצילי בריכה. בבקרים עבדה בכמה בריכות בחיפה, ובערב טיפלה באנשים עם כוסות רוח. "אמרו לי שבבריכת הילדים בחוף זמיר שנמצאת על החוף מחפשים מציל. ביטלתי טיפול שהיה לי באותו יום ואמרתי לעצמי: 'אולי זאת עבודה יותר טובה?' הלכתי לעירייה ויאללה, התחלתי".

ביום הראשון לעבודה בבריכת החוף ב-2010, גילתה שהיא בהריון עם ילדתה השנייה. "אמרתי לבטן: 'אמא צריכה לעבוד. בבקשה תשמרי על שקט כדי שאצליח'. בסוף הקיץ היא ילדה, ולאחר חופשת לידה של 5 חודשים חזרה לפתיחת עונת הקיץ בים.

באוקראינה היא גרה 500 קילומטרים מהים. בישראל הקרבה לים עשתה לה טוב. "המשכתי בעבודה בבריכה רק כי הייתי כל יום ליד המים, אבל החלום עדיין היה להגיע לסוכת המציל בחוף".

"כולם מכירים אותך, את חזקה, קדימה, לכי על זה"

במהלך השתלמות באילת, חשבת השכר אמרה לנסטי בצורה חברית שאם תמשיך לעבוד רק בתור מצילת בריכה, הפנסיה שלה תהיה 2,500 שקלים בחודש. "מה יש לעשות עם זה?" היא שאלה, והאישה אמרה לה: "תעשי קורס מצילי ים. כולם מכירים אותך, את חזקה, קדימה, לכי על זה". החלום היה קרוב להתגשם. "רציתי והיה לי מעצור. כשהתקבלתי לעירייה, האחראי אמר לי שמצילי ים זה לא בשבילי. זה ישב לי במאחורה של הראש".

הדחיפה עשתה את שלה, ובעודה באילת, היא הרימה טלפון למנהל קורס מצילי הים שרק התחיל ונרשמה. כשחזרה מאילת התחילה את הקורס. היא מספרת שהעלות הייתה אז 6,000 שקלים לקורס.

"קיבלתי את תעודת המציל ליום הולדת 45"

"הקורס היה לי מאוד קשה", היא נזכרת. "היה קיץ. הייתי צריכה לעשות אימון בבוקר ואחר כך לעבוד בבריכה. חסקה זה כלי קשה. נפצעתי וכל הזמן קיבלתי מכות. אחד המצילים שהכיר אותי מהבריכה אימן אותי ונתן לי את הטיפים להצליח. לא הצלחתי במבחן הראשון בקורס, ונסעתי לראשון לציון להיבחן שוב בינואר. זה היה בדיוק ליום הולדת 45. עברתי וקיבלתי את התעודה. הייתי מבסוטה וכשנפתחה העונה ב-2016 התחלתי, ומאז אני כאן".

בהסכם הקיבוצי של המצילים מוקדשת שעה ביום לשמירה על הכושר. יש כאלו שהולכים, רצים, אבל נסטי בוחרת במים. "אני תמיד מעדיפה מים. כשאין לחות אני הולכת. יש אנשים שאוהבים להזיע. אני לא. קשה לי לנשום. בשביל מה לעשות לגוף לא נעים. עכשיו, כשהמדוזות הלכו, אפשר ליהנות".

החוזקה של נסטי קשורה לבית בו גדלה. שני ההורים עבדו קשה בכריית ברזל. "מהם למדתי לעבוד קשה", היא אומרת. "אני אוהבת לעבוד קשה". הבת הבכורה , בת 27, בחרה להיות מצילת בריכה, גם כן בחיפה, והבת הצעירה, בת 12, עברה עכשיו משחייה לכדורגל והיא שוערת בנבחרת חוף הכרמל. "היא לא מספרת במה אמא שלה עובדת, היא ביישנית. הגדולה אוהבת לקבל פידבקים מהסביבה על אמא. למדנו לא להסתכל על הדשא של השכן. כל אחד צריך לעבור את החיים שלו".

"אני מעבירה מסר לבנות שלי שהן חזקות. ככה הבת שלי התחילה עם כדורגל. היא יודעת שהיא מסוגלת". במשחק הכדורגל של הבת הקטנה בהפסד של הקבוצה היריבה, החלו מכות בין האוהדים וחלק מהמשתתפים. נסטי מספרת שנכנסה להפריד את המכות בלי בעיה. "שאלו אותי אחר כך מאיפה האומץ. אמרתי להם שאני מצילת ים. צריך לדעת לצאת מסיטואציות בעייתיות צ'יק צ'ק".

"קודם כל, לקיחת אחריות"

נסטי הייתה תמיד אחת שמתערבת, חזקה. "זה אופי, מגיל צעיר. פעם בחיפה בדרך חזרה מהגראנד באוטובוס ראיתי מישהו גונב מתיק של אישה מבוגרת. תפסתי אותו, הכרחתי אותו להחזיר את הארנק. חזרתי הביתה ובעלי אמר לי שאני לא נורמלית. אבל אני לא יכולה אחרת. אם מישהו צריך עזרה, אני עוזרת".

ההצלה כרוכה בעזרה רבה, והיא מבינה למה בחרה בה. "לעבודה הזאת באים אנשים מעורבים, שמתערבים, והיא מבוססת על רצון לעזור ואחריות. רק אחרי שנתיים שאתה מציל בריכה אפשר להיות מציל ים, כי זה מבוסס קודם כל על לקיחת אחריות".

"יודעים לא להתעסק איתי"

כשהיא נשאלת אם כאישה היא חוותה הטרדה, הערות לא במקום או הצקות במסגרת תפקידה, היא עונה: "אני חושבת שבגלל איך שאני נראית, ואני מסתכלת בעיניים מכווצות, לא כל אחד יכול לזרוק לעברי מילה. אנשים יודעים לא להתעסק איתי".

בסוכת המציל יושבים 3 מצילים במרחב די קטן, ולדבריה ההתנהלות טובה. "אנחנו כמו משפחה. רואים אחד את השני. בקיץ אנחנו יחד 11 שעות ביום. זה אפילו יותר ממה שאנחנו רואים את המשפחה. מדברים על מה חדש עם הילדים, אני משתפת בדברים אישיים, אבל כן שומרת על גבולות".

נסטי מחבקת את הגיל באהבה. היא לקראת גיל 50, ובהיותה סבתא לנכד בן 3, היא רואה את עצמה ממשיכה בעבודתה כמצילה עד הפרישה. "אני מתכוונת להיות פה עד הפנסיה. יהיה קשה אבל אני אצליח".

כשהיא נשאלת לדעתה על נשים במקצוע, היא עונה: "יש הרבה בנות שעושות את הקורס אבל לא ממשיכות לתעסוקה. אני באתי מספורט תחרותי, גם אלכסנדרה, מצילת ים נוספת בכנרת עשתה קייאקים בצורה מקצועית. ספורטאי הוא אדם עם אחריות. אצל נשים וגברים זה אותו דבר. עניין של אחריות. מי תבוא לים? גולשת או מדריכת ספורט. צריך לזה אופי חזק".

46 שקלים לשעה: "אנחנו מאוד למטה מבחינת השכר ויש מה לשפר"

לדעתה נשים לא עוסקות בתחום בגלל הגברים. "יש פחד מסוים מעבודה עם צוות של גברים, וגם לא כל צוות של גברים מוכן לקבל אישה. יש גברים שמפחדים לעבוד עם בחורה, או שהנשים שלהם מקנאות". לדבריה, עכשיו יש הזדמנות לאפשר לנשים להשתלב. "יש בחורות שרואות את ההזדמנות. בחופי רחצה נפרדים יש אופציה למצילה אישה. לשם צריך להיכנס בהתחלה".

סיבה נוספת להימנעות מהעבודה היא השכר. "אנחנו עובדים 8 חודשים בשנה וחודש נוסף זה צבירה של שעות נוספות, ואז יש לנו חודשיים מנוחה. בחיפה יש 3 סוכות שפועלות גם בחורף אז יש עבודות. שכר שעתי של 46 שקלים. זה לא שכר גבוה. זה קשור לעירייה, לתנאים. פעם השכר היה יותר טוב, היום מציל בריכה מקבל שכר כמוני. בקיץ מקבלים בבריכה גם 60 שקלים לשעה, ואני מקבלת 46 עבור 11 שעות. אנחנו מאוד למטה מבחינת השכר ויש מה לשפר".

"מנהל החופים אומר לי כל הזמן שהוא רוצה שבכל סוכה תהיה מישהי כמו אוקסנה. אומרים שאני אחראית ואמהית. נשים חושבות בצורה אמהית. הן רואות את כל הסביבה. מכילות את המצב כולו. הגבר חושב קדימה. זה יתרון שיש לנו הנשים. אני רואה הכול. הייתה מישהי לא מזמן שבכתה מתחת לסוכת המציל. ירדתי אליה לשאול מה קורה. היא עולה חדשה, וסיפרה לי שמישהו דחף אותה לכיוון האוטובוס בתחנה ואף אחד לא עשה שם כלום. היא נפגעה ובאה לים. הקשבתי לה, נתתי לה מים והיא נרגעה. אם אחד המצילים הגברים היה שואל אותה, היא לא הייתה עונה".

"בהתחלה חשבתי שנשים מתקרבות לסוכת מציל תמיד כדי להתחיל עם המצילים, אבל אני מבינה היום שהן רוצות את הביטחון והאחריות שיש למצילים. אנחנו הביטחון של בנות שמגיעות לבד. אף אחד לא יתעסק איתה. אנחנו נותנים ביטחון".

עוד כשהתחילה לעבוד בהצלה, היא רצתה להיות מצילה בים. "אומרים שאם את חושבת קדימה על מה שאת רוצה, אם את חולמת, זה בא. אני לא ממלאת לוטו כי אני יודעת שלא אזכה. אני כבר זכיתי. הזכייה שלי זה ישראל".

אילו טיפים יש לך למתרחצים?
"עכשיו כשהמדוזות הלכו אפשר לבוא לים. אז קודם כל, מומלץ לשחות רק שיש שירותי הצלה, ולא להיכנס לים לבד. שנית, שימו את הטלפונים בצד. הורים מגיעים לחוף עם ילדים והראש שלהם בתוך הטלפון, והם לא רואים מה קורה, וזה עניין של שניות. אסור להוריד את העניינים מהילדים. ודבר שלישי, זה אולי מהניסיון שלי מאוקראינה, זה לא לשתות אלכוהול בקרבת הים. זה משפיע, הבן אדם לא בפוקוס וזה מסוכן".