הדלקת הלפיד האולימפי היא רגע השיא של טקס פתיחת האולימפיאדה. המסורת, שהחלה ביוון העתיקה, כתזכורת לגניבת האש של פרומתאוס מהאל היווני, זאוס, חודשה בעידן החדש, ובו הכבוד להדליק את הלפיד ניתן, בדרך כלל, לספורטאי בולט, או אדם שדמותו מסמלת את רוח התקופה.
חמישה רגעים בלתי נשכחים מתולדות המשחקים:
ברלין 1936: בשירות התעמולה הנאצית
מנהג העברת הלפיד מיוון לאצטדיון האולימפי חודש באולימפיאדת ברלין 1936. האש האולימפית הוצתה באולימפיה, יוון, באמצעות מראה וקרני השמש, ו-3,422 רצים הובילו את הלפיד לאורך 3,422 ק"מ לברלין. הרעיון של שחזור הימים הקדומים היה מוצלח, אבל הביצוע קצת פחות.
המשחקים בברלין היו מפגן ראווה של היטלר והמשטר הנאצי, וגם הבחירה במדליק הלפיד הייתה פוליטית. האצן פריץ שילגן, שמעולם לא השתתף במשחקים האולימפיים, נבחר לייצג את גרמניה בגלל חזותו הארית ו"סגנון הריצה האצילי שלו", כך הסבירו הגרמנים.
בבחירה בשילגן השתתפה גם הבמאית לני ריפנשטאהל, שצילמה, לבקשתו של היטלר, את הסרט "אולימפיה", הסרט הראשון שתיעד את המשחקים האולימפיים. כדי להאדיר את הגזע הארי, השתמשה ריפנשטאהל באסתטיקה פאשיסטית ודימויים נאציים.
טוקיו 1964: התחייה שלאחר פצצת האטום
באולימפיאדות שאחרי 1936, מדליק הלפיד האולימפי היה ספורטאי – עבר או הווה. בהלסינקי 1952, זכה פאבו נורמי לכבוד, ובמלבורן 1956 היה זה רון קלארק – שניהם מהרצים הגדולים בהיסטוריה. כשהמשחקים הגיעו לראשונה לטוקיו, ב-1964, גם היפנים בחרו ברץ – סאקאי יושינורי.
יושינורי היה רץ בינוני למדי, אבל נבחר כיוון שנולד בהירושימה, ב-6 באוגוסט 1945, היום שבו פצצת האטום הוטלה על העיר ושינתה את ההיסטוריה. ליפנים היה חשוב להראות לעולם שהם התאוששו והשתקמו מהאסון ויושינורי סימל את התחייה המחודשת של יפן.
מקסיקו 1968: האישה הראשונה
המשחקים במקסיקו סיטי התקיימו בשיאה של תקופת הפגנות ומחאות חברתיות – מצרפת, דרך ארה"ב ועד מקסיקו. ארגוני זכויות אדם נאבקו למען שיווין זכויות לנשים, אפרו-אמריקאים ולהט"בים.
מהמשחקים מאז ברלין ועד מקסיקו, רק גברים זכו בכבוד להדליק את האש האולימפית. אבל ב-12 באוקטובר 1968, זה השתנה, כשנורמה אנריקיטה בסיליו, אצנית אולימפית (ב-80 מטר משוכות, ב-400 מטר וב- 100 כפול 4 שליחות) הפכה לאישה הראשונה שמדליקה את האש האולימפית. למרות שבמשחקים עצמם רק 14.2% מהמשתתפים היו נשים, לרגע השיא בטקס הפתיחה הייתה אחראית אישה.
ברצלונה 1992: הקשת הפראלימפי
ועדת הטקס של האולימפיאדה בברצלונה החליטה שהדלקת הלפיד תעשה בדרך חדשה ומקורית: חץ וקשת. כ-200 קשתים הומנו למבחני קליעה בכל תנאי מזג אוויר. אחרי סינונים, נותרו ארבעה מועמדים, והבחירה הסופית התקבלה רק שעתיים לפני טקס הפתיחה.
הנבחר היה אנטוניו רבולו, קשת פראלימפי, שסבל בילדותו ממחלת הפוליו. במבחנים המוקדמים הוא התאמן על ירי החץ 700 פעמים ופספס את המטרה רק פעמיים. בזמן אמת, הקשת שזכה עד אז בשלוש מדליות אולימפיות, לא התרגש וקלע בדיוק למטרה, במה שייזכר כאחת מהדלקות הלפיד המרשימות והבלתי נשכחות בהיסטוריה.
אטלנטה 1996: הרגע של הגדול מכולם
קסיוס קליי זכה במדליית הזהב האולימפית באגרוף, ברומא 1960, ולא הסיר אותה מצווארו. "אני עדיין יכולה לראות אותו צועד בגאווה בכפר האולימפי, עונד את מדליית הזהב שלו", סיפרה וילמה רודולף, האצנית האמריקאית הראשונה שזכתה בשלוש מדליות זהב אולימפיות. "הוא ישן איתה. הוא הלך איתה לקפיטריה. הוא אף פעם לא הוריד אותה".
כשחזר לארה"ב, הלך למסעדה בעיר הולדתו, לואיוויל בקנטקי, כשהמדליה עדיין על צווארו. במסעדה סרבו לשרת אותו בגלל צבע עורו. על פי האגדה, הוא יצא בזעם מהמקום וזרק את המדליה המוזהבת לנהר. בראיון שנתן כמה שנים אחר כך, אמר קליי: "הבנתי שהמדליה הזאת לא שווה כלום".
חלפו 36 שנים, במהלכן הפך קסיוס קליי למוחמד עלי, וזכה בתואר "הגדול מכולם", לא רק בזכות הישגיו בזירת האגרוף, אלא בעיקר בגלל מה שעשה מחוץ לזירה. עלי חד הלשון היה, כידוע, פעיל חברתי, שהתנגד למלחמה בווייטנאם, נאבק למען שוויון בין אזרחים וידע למשוך את תשומת הלב ולקדם נושאים שהיו חשובים לו. גם מחלת הפרקינסון שבה לקה לא פגעה בדמותו הכריזמטית.
באטלנטה 1996 נשמרה זהות מדליק הלפיד בסוד. כשג'נט אוונס, השחיינית האולימפית והרצה הלפני אחרונה בדרך אל הלפיד, ניגשה לנקודת ההדלקה, צץ מוחמד עלי מתוך החשכה. דווקא כשגופו חלש, והוא רועד ושברירי, זכה עלי לתהילה העולמית והכבוד שלהם היה ראוי, וזאת מול מול שלושה מיליארד צופים ברחבי העולם.
July 19, 1996: Muhammad Ali lit the Olympic torch in Atlanta 25 years ago ???????? pic.twitter.com/vUJx9KImR1
— World Boxing Council (@WBCBoxing) July 19, 2021
יום לפני סיום המשחקים, במחצית משחק הגמר בכדורסל בין ארה"ב ליוגוסלביה, העניק נשיא הוועד האולימפי, חואן אנטוניו סאמראנש, לעלי את מדליית הזהב האבודה. עלי הנרגש נישק את המדליה והגניב חצי חיוך. הוא היה מפויס, והכעס הציבורי כלפי המרדן שהיה, נעלם. הזמנים השתנו, ועלי חזר להיות, ולו רק לרגע אחד, אלוף העולם.
