"לא השתתפתי בטקס הפתיחה בסידני 2000. בטלוויזיה רואים את מצעד המשלחות, אבל לספורטאים היום הזה מתחיל באחת בצהריים ומסתיים באחת בלילה. בגלל שהתחרות שלי הייתה יומיים מאוחר יותר, העדפתי לנוח. בחרתי שלא לצעוד וראיתי את הטקס בטלוויזיה.

"אני זוכר שכשנכנסנו לכפר האולימפי, לפני שהחלו התחרויות, הייתה סוגיה ביטחונית עם הבית של הסעודים. הם דרשו מהוועדה המארגנת להזיז את המגורים שלנו. כמובן שזה לא היה אפשרי, כי המתקן היה מאובטח. אבל בהמשך הגיע לביתן שלנו אחד הספורטאים הסעודים. בהתחלה חשבו שזה איזה אירוע, אבל אז הסתבר שהוא בא ממקום טוב, להיפגש, להכיר, ולא לעשות פרובוקציה.

***

"ביום שבו התחריתי, הייתי בהלם. עד אז לא שחיתי מול קהל של 17 אלף איש. לא הייתי רגיל לזה. אני זוכר את הכמות האדירה של הפלאשים מהקהל, 30 שניות לפני שזינקתי למים. באותו רגע חשבתי, איך אני הולך לשחות עם הדבר הזה? אבל ברגע שנכנסתי למים עשיתי את הדברים שהיית רגיל, וכל הלחץ נמוג. ניסיתי להיות כמה שיותר ממוקד במה שאני אמור לעשות.

"בנבחרת השחייה היה הרבה לחץ, אבל הדינמיקה הייתה מעולה. הלחץ בא ממקום טוב, כי כולם רצו להצליח. הייתי השותף לחדר של איתן אורבך. דיברנו כל הזמן על איך עבר עלינו היום. הוא תיעד בווידיאו את כל מה שעבר עליו בכפר האולימפי, אמר מה הוא מרגיש ומה הוא חושב, כל מיני דברים כאלו. זה היה נחמד".

עצה למשתתפים: למנף את הדברים הטובים

"המשחקים בטוקיו יהיו שונים מאוד מהמשחקים הקודמים, מכיוון שלא יהיה קהל. זה יכול להיות לטובה.  הלחץ יהיה פחות משמעותי. כדאי להשתדל למנף את הדברים הטובים שהובילו את הנבחרת, או כל שחיין, לאירוע. אם הספורטאים ימנפו את מה שעשו בשנים האחרונות, אני חושב שיהיו לנו הרבה הפתעות. זה נשמע מוזר עם הקורונה, אבל צריך לנסות ליהנות מהרגע הזה שנקרא 'משחקים אולימפיים'".