דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שבת י"ט בתשרי תשפ"ב 25.09.21
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
עבודה

שלושה מ-232 אלף: הם איבדו את העבודה בקורונה, ועדיין מחפשים

על הקושי להסתדר: "בעלי עובד, אז הבטחת הכנסה לא תהיה, אין לנו דירה בבעלותנו ואנחנו שוכרים" | על הניסיונות למצוא עבודה: ״יש לי 5 ראיונות עבודה בממוצע בשבוע" | ועל השינוי באורח החיים: ״עברתי לגור עם ההורים ואני נאלצת לבקש מהם כסף לדלק"

לשכת תעסוקה. למצולמות אין קשר לכתבה (דוברות שירות התעסוקה)
הדס יום טוב

סנדי הרשקוביץ (35), נשואה ואם לחמישה מאלעזר, התגוררה ועבדה בתחום התיירות באילת ויצאה לחל"ת במרץ.

לאחר שפוטרה הרשקוביץ, היא עברה עם משפחתה לאלעזר שבגוש עציון, בתקווה ששם יגדל הסיכוי שתמצא עבודה חדשה. היא עדיין מחפשת. "גרנו באילת, עבדתי בענף התיירות בשלוש וחצי שנים האחרונות, כאחראית תיאום ואופרציה במדרשת טיולים. בעלי עבד בפרויקט של קרן קרב שנסגר בעקבות הקורונה, ופוטר לאחר מכן בעקבות שינויים במצבת כוח האדם", היא מספרת ל'דבר'. "בהתחלה היינו בחל"ת, ואחרי שבעלי ואני פוטרנו, לקחנו את הרגליים ועברנו לאזור ירושלים, איפה שחשבנו שיהיה יותר סיכוי למצוא עבודה".

סנדי הרשקובץ ובעלה. "קיבלתי שכר גלובלי, והמנהל רצה להחזיר אותי לחמש שעות ביום לשכר שעתי. לזה לא הסכמתי. אחר כך כבר הגיע מכתב הפיטורים" (צילום: אלבום פרטי)

הרשוקוביץ ובעלה הם חלק קטן מתוך 232 אלף ישראלים שעדיין מחפשים עבודה. עכשיו כשדמי האבטלה מפסיקים, צפויים לרבים מהם ימים לא פשוטים.

"בסופו של דבר פתחו את המדרשה שעבדתי בה, ורצו להחזיר אותי, אבל בהרעת תנאים. קיבלתי שכר גלובלי, והמנהל רצה להחזיר אותי לחמש שעות ביום לשכר שעתי. לזה לא הסכמתי כי אנחנו משפחה גדולה וזה פשוט לא מספיק. חודשיים אחר כך כבר הגיע מכתב הפיטורים", היא אומרת בצחוק עצוב.

"כששומעים שיש לי חמישה ילדים זה מתפוצץ"

הרשקוביץ מספרת שבהתחלה היו עבודות שפסלה בגלל אי התאמה של שעות העבודה, התחום והשכר, אבל עכשיו היא מתפשרת והולכת על כל מה שיתאים ויכניס מספיק כסף הביתה. "כבר שנה שאני שולחת קורות חיים כל יום. בתיירות, בחינוך, מזכירות, ניהול משרד, כל מה שאפשר", היא אומרת. "אני שולחת לכל דבר שאני רואה. כל פרויקט, כל מכללה, גמישות, ניידות, להכל אני מוכנה. יש לי בממוצע חמישה ראיונות עבודה בשבוע, וכלום לא הולך. בסוף שומעים שיש לי חמישה ילדים, הקטנה בת שנתיים, וזה מתפוצץ".

עם ניסיון ניהולי ותואר במדעי המדינה ותקשורת, הכישורים של הרשקוביץ ככל הנראה אינם הבעייה. "במהלך החל"ת לא נחתי ועשיתי קורסים של שירות התעסוקה כדי להתקדם, ואין סיבה שאני לא אמצא עבודה! אני עובדת מעולה, מאוד חרוצה, קפדנית, תקתקנית, אוהבת אנשים ואהובה על הבריות, אבל עובדה, אני לא מוצאת", היא מוסיפה בכאב.

"המעסיקים פשוט הפכו להיות רעים. השכר על הפנים, מינימום. הכי הרבה שמצאתי היה 6,000 שקלים, וגם זה עם עבודה בסופי שבוע ובימי חול עד 19:00 בערב. יש לי חמישה ילדים והם בחופש עכשיו, איך אפשר לעשות את זה?"

"ניאלץ להיכנס לחובות ולמינוסים"

בעלה של הרשקוביץ, שגם היה בחל"ת מצא עבודה חדשה לאחר שהתחסן. אבל אז חלה בדלקת קרום הלב. "אם לא נפגענו מספיק עקב משבר הקורונה, קיבלנו עוד פגיעה מתמשכת", היא אומרת. אבל למזלם, "לאחר אשפוז ממושך ומנוחה, הוא התקבל בזרועות פתוחות והתחיל מחדש.

"עבדתי הרבה שנים ברצף בשכר גבוה, וכשהתחילה הקורונה באמת מיד קיבלתי דמי אבטלה. פחות ממה שהרווחתי כמובן, אבל הצלחנו להסתדר", היא מוסיפה. "עכשיו, כשנגמר, אני באמת לא יודעת מה נעשה".

"בעלי עובד אז הבטחת הכנסה לא תהיה, אין לנו דירה בבעלותנו ואנחנו שוכרים, יש תשלומים, היה עכשיו את בית הספר של החופש הגדול, שזה 300 שקלים לכל ילד, ומעבר לזה כבר לא נשלח אותם לעוד קייטנה, אין מאיפה. וכשהילדים בבית, ההוצאות גדלות מאוד. אין לי יותר מאיפה לצמצם. אנחנו ממשיכים לשלם ולפגוע במשכירים שלנו זו לא אופציה, כנראה ניאלץ להיכנס לחובות ולמינוסים, מה שבחיים לא קרה לנו".

"מה הבעיה? תהני מהחל"ת"

הרשקוביץ מספרת שאנשים מסביבה מסתכלים עליה ואומרים: "מה הבעיה? תיהני מהחל"ת עם הילדים בבית". אבל מי שלא נפגע לדבריה, לא מבין. "מעבר לכסף, זה גם לא פשוט נפשית לשבת בבית, במיוחד למישהי כמוני שכל החיים רגילה לעבוד. גם כשרואים בקורות חיים שיש זמן ממושך של אבטלה זה משפיע. שואלים אותך, רגע, למה זה? מה עשית בזמן הזה?"

למרות הקושי, הרשקובץ' מסרבת לוותר על האופטימיות. "אני אדם מאמין, אני מאמינה שאני אמצא משהו, ואני מקווה שמשהו ישתנה ומישהו יתעורר ויבין שאין לנו אופציה אחרת. אנחנו ממש מתחבטים עכשיו על מה נעשה בחגים, שיגיעו שניה אחרי הראשון בספטמבר. אבל בעזרת השם יהיה בסדר".

היא מאמינה גם שתמצא עבודה בקרוב, ולא מתכוונת לשבת בבית. "אני עדיין מחפשת ופתוחה להצעות מכל מקום. תחום התיירות אמנם עוד לא התאושש, ולא רואים את התאוששות באופק, אבל אני מחפשת כל עבודה שיכולה לאתגר, לעניין ולהתפתח".

"הכל פשוט אטום, אני לא יודע אפילו למי לפנות"

אלעד דהן (39), אב לשלושה מאזור הצפון, עובד בתחום האירועים מגיל 19.

ב-15 למרץ הוצא דהן לחל"ת ולאחר מכן פוטר, ובמהלך הקורונה עשה גם קורס הסבה מקצועית דרך לשכת התעסוקה. אבל גם בתחום הישן וגם בחדש, הוא לא מצליח למצוא עבודה. "יצאתי לחל"ת כמו כולם במרץ וביוני, אחרי שבעלי המקום כבר הבינו שזה לא הולך לשום מקום. גם פוטרתי, אחרי 20 שנה באותו מקום", הוא מספר ל'דבר'.

"מאז לא הצלחתי למצוא עוד עבודה בתחום. אני מחפש ומחפש, ואין קול ואין עונה. אני שולח קורות חיים, נמצא בקבוצות, מנסה דרך חברים, וכלום". דהן מסביר שתחום האירועים אמנם כבר חזר, אבל הוא אחרי שנה של קריסה טוטאלית, ועכשיו, שוב מתחילים להטיל עליו מגבלות. "היו המון הפסדים, מקומות שנסגרו, צמצמו כוח אדם, לכן מאוד קשה למצוא עבודה בתחום הזה גם עכשיו, במיוחד שיש את התו השמח, ובעלי האולמות מרגישים שהולכים להגבלות ולא רוצים להתחייב ולהצטרך שוב להוציא עובדים לחל"ת".

אז הוא הלך ללשכה, שם המליצו על הסבה מקצועית לתחום התיירות. "תחום התיירות מאוד קרץ לי, ובחרתי בקורס סוכני נסיעות. אמרו לי שהקורס בתשלום, 10,000 שקלים בהשתתפות שלהם של 50% מהסכום, והבטיחו גם השמה, ושכשאעבוד בתחום, אחרי הקורס, אקבל החזר".

"שלחו אותי לקורס סוכני תיירות כשאין עכשיו עבודה בתחום"

"אבל כמובן שאין עכשיו עבודה גם בתיירות", הוא מעיד. "אני רואה את המצב, הסתובבתי בסוכנויות נסיעות בכל האזור, ואני רואה שהסוכנויות ממש ריקות מאדם, זה מטורף. תיירות זה מקצוע מדהים, אבל אני לא ממש מבין למה שלחו אותי לקורס כזה עכשיו ואמרו שיהיה לי איפה לעבוד".

עד עכשיו דהן קיבל דמי אבטלה, שיחד עם המשכורת של אישתו הספיקו בקושי. "יש שלושה ילדים, משכנתא, הוצאות. נעזרנו בהורים, במשפחה, בחברים, הלוואות, חסכנו איפה שאפשר, חיינו בצמצום", הוא מספר. "עכשיו, כשאני יודע שבעשירי לאוגוסט לא יכנס גם המעט כסף הזה, זה ממש מתחיל להלחיץ. אני לא יודע איך נשרוד את התקופה הזו".

"אני רוצה לעבוד במשהו שאני טוב בו, במקצוע שלי"

דהן אומר שהוא מנסה למצוא מקום עבודה זמני בינתיים, כשהוא עוד במהלך הקורס. אני מנסה עכשיו למצוא עבודה. הולך עכשיו למקומות של כוח אדם, וזה ממש קשה לי. אני רוצה לעבוד במשהו שאני טוב בו, במקצוע שלי, שהשקעתי כדי ללמוד אותו.  למרות שעוד לא סיימתי את הקורס, ואני עוד לומד ויש לי מבחנים. אני אומר לעצמי, הלשכה שלחה אותי עכשיו לקורס, אז מה, לא מגיע לי איזושהי עזרה? זה מרגיש לי מוזר".

אבל לדבריו, אין עם מי לדבר. "הכל פשוט אטום, אני לא יודע אפילו למי לפנות. ניסיתי להיכנס לאתר של ביטוח לאומי, אמרתי אולי דרכם יהיה עם מי לדבר. אבל ברגע שאני מקיש את הפרטים שלי כותבים לי שאני לא זכאי לכלום, לא לדמי אבטלה כי אני מתחת לגיל 45 ולא לאבטחת הכנסה כי אשתי עובדת, למרות שכמובן שזה לא מספיק. אני מרגיש שנפלנו בין הכיסאות".

"יש צעירים רווקים שיכולים לחזור להורים ולחתוך בהוצאות, אבל אני, שמחזיק שלושה ילדים קטנים,  מה אני אמור לעשות?", הוא אומר לבסוף בדמעות. "חייבים להחזיר את דמי האבטלה למי שיש ילדים. זה באמת המינימום של המינימום, לא מדובר במיליונים, אבל זה איכשהו מצליח להחזיק אותנו מעל המים".

"דמי האבטלה נגמרו, חזרתי להתגורר עם ההורים"

מיכל ליס (26) מבאר שבע, עבדה כמזכירה.

ליס אמנם צעירה ולא אמא לילדים, אבל בדרום לא פשוט למצוא עבודה. נוסף על כך, לפני שנתיים היא עברה תאונה שמגבילה את אפשרויות העבודה שלה לעבודות שלא דורשות מאמץ רב. בשנת הקורונה נאלצה ליס לחזור להתגורר עם הוריה, וכעת, עם סיום דמי האבטלה, בעודה עדיין מחכה לקצבה שתסייע לה בהתמודדות עם הפציעה, היא נאלצת לחיות מחסכונות ולדחות את כל תכניותיה לעתיד.

מיכל ליס. "בדיוק עכשיו קיבלתי הודעה שלא התקבלתי לעבודה שרציתי" (צילום: אלבום פרטי)

ליס עבדה בשנים האחרונות כמזכירה, והתגוררה בדירה קטנה בבאר שבע. בסוף פברואר 2020 סיימה את עבודתה האחרונה, תכננה לרכוש מצלמה ולהתחיל בלימודי צילום, אך במרץ של אותה השנה, לפני שעלה בידה למצוא עבודה חדשה, פרצה הקורונה.

"עשיתי בשבועיים האחרונים שלושה ראיונות עבודה"

"לפני הקורונה עבדתי כמזכירה בבית ספר לאנגלית. ממש שבועיים אחרי שסיימתי לעבוד שם פרצה הקורונה, וסגרו הכל", היא מספרת ל'דבר'. "מאז, התעסוקה היחידה שהצלחתי להשיג, זה לקפל כביסה בבית של אחת השכנות".

"עברתי תאונת דרכים לפני שנתיים והגב שלי נפגע, ובגלל זה אני לא יכולה לעשות עבודה פיזית. בשבילי גם לעמוד כמה שעות בחנות בגדים או במסעדה זה מאוד קשה. עשיתי בשבועיים האחרונים שלושה ראיונות עבודה; למשרד עורכי דין, למסעדה ולמשרד נוסף, בתור מזכירה. לשלושתם לא התקבלתי. בדיוק עכשיו קיבלתי הודעה שלא התקבלתי לעבודה שרציתי".

כמה חודשים לתוך משבר הקורונה חזרה ליס להתגורר עם הוריה, כי אין הכנסה. בנוסף, דיירים שהתגוררו ביחידת דיור בבית של הוריה נאלצו לעזוב, גם כן בעקבות הקורונה, מה שהקשה על הוריה לעזור לה עם התשלומים. היא נאלצה כמובן לדחות את התוכניות לגבי המצלמה והלימודים. לאחר שתמצא עבודה היא מתכננת לחזור לגור בדירה משלה.

"הדור שלי עוד יסבול הרבה יותר"

"קיבלתי דמי אבטלה ממש סמליים, 2,000-1,000 שקלים בחודש, כי אני צעירה ומראש השכר שלי לא היה גבוה", היא אומרת. "בקשר לתאונה, אני עוד לא מקבלת כלום מהביטוח הלאומי, כי התביעה עוד נמשכת. עוד לא קיבלתי שום פיצויים, ובגלל שהתביעה עוד פתוחה, אני לא יכולה להגיש גם בקשה להבטחת הכנסה או סעד אחר. ככה שעכשיו, אני ממש בבעיה".

"חזרתי לגור עם ההורים, ובחלק מהדברים הייתי גם צריכה לבקש עזרה, כמו למשל כסף לדלק כשאני יוצאת עם האוטו", מוסיפה ליס, "את השאר, אני מנסה לצמצם כמה שיותר; לא לקנות בגדים, לא לבזבז על דברים מיותרים. רציתי דברים, רציתי ללמוד, אבל זה בטוח לא זמן לתואר עכשיו, קודם כל צריך עבודה. אני עושה ויתורים כדי להימנע מנפילה משמעותית. אבל כסף עדיין יורד על זה שאני עדיין חיה. זה מעצבן, אבל זה נתון קיים כרגע".

בינתיים ליס ממשיכה לנסות למצוא עבודה. "אני גרה בדרום ומראש יש כאן פחות עבודה, וגם כולם חוזרים עכשיו לשוק העבודה, והמעסיקים מעדיפים את העובדים ה'בריאים', שיהיו מסוגלים גם לעמוד שעות ולסחוב דברים", היא מעידה בכאב.

הפחד האמיתי, היא אומרת, הוא שלא רואים את הסוף. "יש במאחורה של הראש את הידיעה שהדור שלי עוד יסבול הרבה יותר, שזה ישפיע לנו מאוד על העתיד. את כל הביטוח הלאומי שקיבלנו עכשיו נצטרך הרי להחזיר איכשהו, מתישהו במהלך החיים".

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר
עוד על עבודה:
תאונות עבודה: מפעיל משאית מנוף נפצע קשה בהרצליה
הקטל באתרי הבנייה: עובד נהרג וחמישה נפצעו במהלך השבוע בתאונות עבודה
משרד הכלכלה מקדם שלילת פיצויים מעובדים ללא תו ירוק שיתפטרו
תגובות