דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שבת י"ט בתשרי תשפ"ב 25.09.21
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
דבר

"אם חיי הפועלים היו שווים יותר מכסף, הם לא היו מתים"

עירד בן גל (28), כוריאוגרף ורקדן משדרות, יצר מופע חדש, "הם לא יגורו בבתים שהם בונים", שמבקש לעורר מודעות להפקרות ביחס לחייהם של פועלי בניין | "תאונות העבודה הן קיצון שאפשר לראות דרכו כמה בחברה שאנחנו חיים בה, הכסף יותר חשוב מהחיים"

"יש במופע עניין של כובד, גם כובד החיים וגם כובד של אחריות. לפעמים יש עלי שלושה אנשים" (צילום: אלמוג גנות)
הדס יום טוב

עירד בן גל (28) משדרות הסתובב במהלך הקורונה בין אתרי הבנייה בעיר, ולמרות שבעיניו "יש משהו מאוד יפה באתרי בנייה, בקסם הפיזי הזה", הוא לא התעניין בצד האסתטי של הבניינים. את בן גל מעסיקים הפועלים. "זה מטורף", הוא אומר, "שאת כל המקומות האלו בונים אנשים שהם שקופים בעיני החברה שלנו, שהחיים שלהם לא שווים".

בן גל, רקדן בלהקת המחול "אדמה", כוריאוגרף ומורה למחול במכללת ספיר, החל לעסוק בסיפור של פועלי הבניין לפני כשלוש שנים, כשנהרג עובד בשדרות. "במסגרת הלימודים עברתי קורס שעסק באקטיביזם. בחרתי בנושא הזה בקטנה, משהו שם משך אותי", הוא אומר. ומאז אינו מרפה. "משהו בי לא נותן לזה מנוח", הוא אומר, "ראיתי שיש הרוג או יותר כל שבוע, על הפצועים בכלל לא מדווחים, והבנתי שיש פה עוול חברתי מאוד גדול, שאף אחד לא ממש מתעסק בו. יש פה סיפור של הפקרות".

עירד בן גל: "יש פה עוול חברתי מאוד גדול, יש פה סיפור של הפקרות" (צילום: אלמוג גנות)

עירד בן גל: "יש פה עוול חברתי מאוד גדול, יש פה סיפור של הפקרות" (צילום: אלמוג גנות)

ב-2020 הוא יצר מופע סולו, "בונה מטה", שאותו העלה בפסטיבל המחול אינטימאדנס; וגם כשהחלה הקורונה, הנושא לא הפסיק להעסיק אותו. "בקורונה הכל נסגר, והדבר הראשון שנפתח זה אתרי בנייה, ובשדרות יש עכשיו בנייה מטורפת. הייתי פשוט הולך עם המצלמה באתרי בנייה. לא רציתי להרפות, הרגשתי שיש עוד הרבה במה לעסוק".

"אם למישהו היה אכפת הם לא היו מתים"

והוא המשיך לעסוק. בסוף השבוע הקרוב יעלה, עם שלושה רקדנים,  מופע מחול חדש שנקרא "הם לא יגורו בבתים שהם בונים". שם המופע לקוח משירו של המשורר אלי אליהו "הפועלים":

"אני רואה אותם נפלטים עם שחר ממשאיות / העפר (ממנו באו ואליו ישובו בסופו של דבר). / אני רואה אותם נגפים בפיגומים, נחבלים / בחבלים, נוטפים כעטלפים מכתפי המנופים".

"זה שיר יפיפה, שמלווה אותי מאז שהתחלתי להתעסק בסיפור של עובדי הבניין ותאונות העבודה", אומר בן גל, "והשורה ׳הם לא יגורו בבתים שהם בונים׳ מתארת לדעתי איזושהי תמצית של הנושא, אבסורד כואב ועצוב".

המספרים מלמדים כמה עצוב. ב-2020 נהרגו בתאונות בנייה בישראל 35 עובדים, על פי נתוני "קו לעובד", ממוצע של עובד בשבוע. מתחילת 2021  נהרגו כבר 20 עובדים בבניין.

עבודתה של האמנית, שלי פדרמן ז"ל, מ-2011 "אנדרטת פועל הבניין האלמוני" (צילום: אלבום פרטי)

עבודתה של האמנית, שלי פדרמן ז"ל, מ-2011 "אנדרטת פועל הבניין האלמוני" (צילום: אלבום פרטי)

האמנית שלי פדרמן ז"ל  הציגה ב-2011, בגלריה "החללית" בתל אביב, אנדרטה לפועל הבניין האלמוני. כעת מבקש בן גל לעורר את הנושא הכאוב בדרכו האמנותית, במחול. "יש מעט מאוד פקחים על אלפי אתרי בנייה", נכתב בהזמנה למופע, "רוב תאונות העבודה לא נחקרות על ידי המשטרה והרשויות המקומיות לא לוקחות אחריות על אתרי הבנייה בשטחן. האנשים שבונים לנו את הבתים, את המשרדים, את בתי הספר ואת אולמות המחול לא נספרים, הם שקופים, והכסף שווה יותר מהחיים שלהם".

"תאונות העבודה", אומר בן גל, "הן קיצון שאפשר לראות דרכו כמה הכסף יותר חשוב מהחיים של הפועלים. זה מזעזע ולא קל לקבל את זה, אבל מבינים שאם למישהו היה אכפת מהם, ואם הם היו שווים יותר מכסף, הם לא היו מתים. הם מתים בגלל כסף.  ואם יש מישהו שהחיים שלו שווים פחות בגלל כסף, זה משפיע עלי, כי זו החברה בה אני חי.

"הסיפור הזה, שכסף יותר חשוב מחיי אדם נכנס לנו לכל תפיסת העולם ותפיסת עצמנו בעולם – לעבודה, לפנאי, לזוגיות, לבחירות של מה ללמוד ומה לאכול. הפועלים הם אולי נקודת קיצון, אבל ככה נראה העולם. גם בעולם המחול יש היררכיה מעמדית. גם רקדנים בלהקות ובמופעים הם כלי. אף אחד לא חושב איך אתה מרגיש".

"ריגש אותי ליצור מופע משמעותי"

למופע החדש צירף בן גל את הרקדנית והבימאית רוני שפירה (29) משריגים, שאותה הכיר בחוג ללימודי מחול וקולנוע במכללת ספיר. "עירד הזמין אותי לראות את הפרויקט שכתב", היא מספרת, "כבר בחזרה הראשונה הרגשתי בגוף שאני ממש בבית. זה ריגש אותי ליצור מופע משמעותי, שהוא לא 'בואו תראו אותי רוקדת ותגידו לי שרקדתי יפה'".

הרקדנים עדי גבירץ (מימין); איתי דלומי; רוני שפירה; עירד בן גל (צילום: אלמוג גנות)

הרקדנים עדי גבירץ (מימין); איתי דלומי; רוני שפירה; עירד בן גל (צילום: אלמוג גנות)

במופע משתתפים גם הרקדנים איתי דלומי (25) מיפו, ועדי גבירץ (27) מקיבוץ רוחמה. "בשנה האחרונה, כשהתרבות הייתה הראשונה להיסגר ובין האחרונות להיפתח", אומר דלומי, "עלתה בי השאלה מה בכלל התפקיד של אמנות, מה העולם צריך? למה אני עושה את מה שאני עושה? מה הקשר של אמנות לחברה? ובפרויקט הזה, דרך האמנות, אני שם זרקור על נושא חברתי. החיבור הזה מאוד משמעותי לי".

"זה מאוד באופי של עירד, ליצור משהו שהוא חברתי", אומרת גבירץ. "זה לא רק 'הרגשות שלי' ו'איך אני ביחס לעולם'. זה מהמם, ושונה בנוף של המחול. זה לא נושא סקסי".

"ההורים שלי מהפכנים. אני לומד מהם המון"

בן גל הוא בנם של ליאת דרור וניר בן גל, מחשובי הכוריאוגרפים בישראל, שראו, מאז פריצתם ב-1987, הצלחה גדולה גם בעולם. הוא נולד בתל אביב וגדל במצפה רמון, שם הקימו הוריו את "האנגר אדמה", מרכז אמנותי, שבו פעלה הלהקה שלהם ובית ספר למחול שהקימו.

אחרי 17 שנים עברה המשפחה למושב סמוך לשדרות. "לגדול בפריפריה מאוד עיצב אותי והשפיע על היצירה שלי", אומר בן גל, "עברנו למצפה רמון כשהייתי בכיתה א׳, ואני ממש שמח שלא למדתי בתל אביב. העובדה שלמדתי בתיכון הטרוגני ממש עיצבה את מי שאני ואת איך שאני תופס את העולם. גדלתי עם אנשים מגוונים ושונים ואני מרגיש שזה גרם לכך שתפיסת העולם שלי התרחבה, משהו קצת יותר מורכב".

ליאת דרור וניר בן גל. "בהתחלה הרגשתי שאני צריך להתרחק ולעמוד בזכות עצמי. היום אני נעזר בהם איפה שאני יכול" (צילום: מתוך ויקיפדיה)

ליאת דרור וניר בן גל. "בהתחלה הרגשתי שאני צריך להתרחק ולעמוד בזכות עצמי. היום אני נעזר בהם איפה שאני יכול" (צילום: מתוך ויקיפדיה)

הוא מודע להשפעה של הוריו עליו. "הם האנשים הכי מדהימים בעולם", הוא אומר, "הם מהפכנים. ללא ספק הם השפיעו עלי. אני לומד מהם המון. אני ממש מרגיש שזכיתי שהם ההורים שלי, אבל לקח לי זמן להרשות לעצמי 'לנצל׳ את העובדה שאנחנו עוסקים באותו דבר. בהתחלה הרגשתי שאני צריך להתרחק מהם ולעמוד בזכות עצמי. היום אני במקום שאני יודע מי אני בלי קשר אליהם, ויודע מה אני רוצה להגיד ביצירות שלי. אני נעזר בהם איפה שאני יכול". הוא גם מודה להם בדף המופע ברשת.

"אנשים עובדים קשה בשבילנו ואנחנו לא רואים אותם"

בן גל חושב שכמעט כל האנשים בגילו לא מאושרים. "אנחנו לא מאושרים וכביכול אין סיבה", הוא אומר, "יש לנו חיים מה זה טובים, אבל בחברה שאנחנו חיים בה בני האדם לא במרכז, וקשה לראות את זה. מסנוורים אותנו עם ריאלטי ועם בגדים יפים וכאילו תרבות ואמנות".

מותם של פועלים מייצג בעיניו משהו: "במדינת ישראל כל הזמן בונים, אבל יש איזו רשת צל שתלויה על הבניינים, ואתה פשוט לא רואה אותם כשאתה הולך ברחובות, ובמופע אנחנו מנסים להתעסק בדבר הזה – בלכלוך החברתי, באנשים שהם למטה, שלא רואים אותם. דברים שאני מרגיש שלא מתעסקים בהם, בנמוך של החברה, בשוליים שלה. וגם בדברים הנמוכים ובשוליים שלנו כבני אדם.

"לפעמים אני יוצא למסיבות", הוא מוסיף, "ובבוקר, כשעדיין יש חבר'ה שרוקדים, יש איזה אריתראי שמתחיל לטאטא. איזה מנגנון חזק אנחנו צריכים כדי לרקוד במסיבה ולהתעלם מההוא שמטאטא ואוסף את בדלי הסיגריות? זה מתחיל במנקה בבית הספר. אנחנו רגילים שיש אנשים שעובדים קשה בשבילנו ואנחנו לא רואים אותם. עכשיו נורא חם, יש המלצות של משרד הבריאות לא לצאת בין השעות האלה והאלה, ופועלי הבניין עובדים, והמנקים ברחובות ממשיכים לעבוד. זה משהו שאנחנו לא שמים אליו לב, באופן קולקטיבי".

"בגלל החום משרד הבריאות ממליץ לא לצאת בין השעות האלה והאלה, ופועלי הבניין עובדים, והמנקים ברחובות ממשיכים לעבוד. זה משהו שאנחנו לא שמים אליו לב, באופן קולקטיבי" (צילום: דבר)

"בגלל החום משרד הבריאות ממליץ לא לצאת בין השעות האלה והאלה, ופועלי הבניין עובדים, והמנקים ברחובות ממשיכים לעבוד. זה משהו שאנחנו לא שמים אליו לב, באופן קולקטיבי" (צילום: דבר)

גבירץ מספרת שהמופע פקח לה את העיניים לעוולות חברתיות: "באופי שלי אני פחות בן אדם חברתי. לא הייתי בתנועת נוער, ואף פעם לא התעסקתי במה שקורה סביבי בחברה. בעבודה הזו אני מצליחה למצוא את החיבור האישי שלי לנושא. יש חזרות שממש עולות לי בהן דמעות. כבר שנה שפה בחוץ משפצים את המדרכה, ויש פה כל הזמן פועלים. הם באים לכאן לשתות מים או קפה. אני חושבת שלפני המופע בכלל לא הייתי שמה לב אליהם".

בן הזוג של שפירה הוא הנדימן שעובד הרבה בידיים, וגם אחיה עובד בתחום. "בתהליך העבודה חשבתי מה הם יחשבו כשהם יראו את המופע", היא אומרת, "פועלי בניין לא מנענעים את האגן, אבל המופע הזה לא בא להזדהות עם פועלי הבניין, או להגיד איזה מסכנים, או להציע תוכנית פעולה. אנחנו באים להאיר את תופעה".

דלומי: "אני שואל את עצמי הרבה איך מציגים עוולה חברתית דרך אמנות בלי לתפוס עליה טרמפ, איך זה מחובר אלינו ואנחנו לא רק מחקים אנשים? איך לקחת משהו ולהתייחס אליו, לא להציג אותו, אלא להיות איתו בדיאלוג".

"אם רוב העובדים היו יהודים, לא היו מתים כל כך הרבה"

במופע עובדים הרקדנים עם לבני בטון ולוח עץ גדול. "אנחנו מתעסקים הרבה במשקל, בכובד הפיזי", אומר בן גל, "יש בינינו הרבה מגע פיזי, הרבה עניין של כובד – גם כובד החיים וגם כובד של אחריות. לפעמים יש עלי שלושה אנשים. בלבנה, שפותחת את המופע יש הרבה כאב ומשקל".

"יש במופע משחק של יציבות פיזית", מוסיפה גבירץ. "אנחנו מנסים לרקוד על הדיקט, לעמוד עליו". במופע משולבים גם טקסטים באנגלית וערבית שכתבו גבירץ ודלומי. "יש לי איזו דמות אמריקאית, שמדברת באנגלית", מספרת גבירץ, "מדברת על חיפוש יציבות, לא להצליח למצוא, להתפזר לכל עבר, לחפש משהו שאני יכולה להיאחז בו. זה טקסט שהוא קצת מצחיק, אבל גם מאוד מרגש".

עירד בן גל, מתוך המופע, "דואט עם לבנה". בלבנה, שפותחת את המופע יש הרבה כאב ומשקל"

עירד בן גל, מתוך המופע, "בונה מטה". "בלבנה, שפותחת את המופע יש הרבה כאב ומשקל"

"לי יש טקסט בערבית", מספר דלומי, "בערך מה שעדי אומרת, רק בערבית. וזה מביא עוד איזה פן מעניין. היא עומדת על הדיקט, ואני אומר את זה ונכנס מתחת לדיקט. בעצם, שנינו מדברים על יציבות ועל הצורך ביציבות. אנחנו ממוקמים במקומות שונים, אבל השאיפות האישיות שלנו נורא דומות".

השילוב בין אנגלית וערבית נועד לייצג הפכים. "אמריקה זה הקיצון של הקפיטליזם, כסף, מעמד", אומר בן גל, "והערבית זה ההיפך. השילוב מצביע על מנצל ומנוצל, אבל בסופו של דבר, הטקסט דומה".

דלומי: "פתאום קלטתי כמה לא פשוט לשים טקסט בערבית על הבמה, זה מייצר המון אנטגוניזם". ולדברי שפירה, "הערבית מעלה עוד נקודה, זה שלא מבינים. אנחנו מבינים אנגלית, אבל לא ערבית. אנשים לא מבינים מה הוא אומר. אנשים יוצאים מההופעה ואומרים בשקט, 'מה, הוא ערבי?'"
בן גל: "אין ספק שהסיפור של פועלי הבניין בארץ קשור לעובדה ש-75% מהם הם ערבים. אני חושב שאם רוב העובדים היו יהודים, לא היו מתים כל כך הרבה. ערבים או עובדים זרים הם כוח עבודה זול, וזה יותר מ'לא איכפת'. כשאנחנו רואים בעיתון שם של ערבי, זה פחות עושה לנו משהו. זו נקודה מאוד כואבת להבנה, והרגשתי שאנחנו חייבים להכניס את זה איכשהו".
דלומי: "מאז שאנחנו עובדים אני כל הזמן רואה אותם. אני רואה את הפועלים ביפו, אני רואה את הסינים שעושים את הרכבת הקלה מתחת לבית שלי. אלה דברים שלא שמתי לב אליהם קודם. פתאום אני רואה שהם שם. אני פוגש חבר'ה מהשטחים, ואני רואה איך ברגע שמישהו הוא לא אזרח של המקום, כל כך קל לפגוע בזכויות שלו בשוק העבודה. אתה עובד בשחור ואין לך זכויות סוציאליות. אני מבין גם כמה אנחנו דומים. אני פשוט לא נולדתי שם והם כן. יש כל כך הרבה משותף, אבל משהו כל כך שונה בנסיבות".

"יש לי משהו להגיד לעולם"

בן גל התחבט בשאלה האם הרקדנים, כשהם על הבמה, הם פועלים וצריכים ללבוש בגדי פועלים. "החלטתי שנהיה אנחנו", הוא אומר, "מאוד חשוב לי לא לזייף. אני רוצה שכמה שיותר אנשים יידעו שמתים כל כך הרבה פועלים, ואנחנו רוצים להציף את זה דרך האמנות".
גבירץ: "אני רוצה שיתחילו לראות יותר ולהרים קול. שיתנו על זה את הדעת".
בן גל: " יש לי משהו להגיד לעולם ואני רוצה שזה ייצא החוצה לכמה שיותר אנשים. אם פועלי בניין יבואו לראות את המופע מאוד אתרגש".

***

המופע "הם לא יגורו בבתים שהם בונים" יעלה בשבת, 31 ביולי 2021, בתיאטרון הבית ביפו.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר
עוד על דבר:
חיל האוויר תקף ברצועת עזה, בעקבות ירי רקטה לבאר שבע
אתר החדשות ״דבר״ מתחדש
המשטרה תגביר בסוף השבוע את האכיפה של תקנות הסגר
תגובות