"אני מציע לא להגיע לחוף לא מוכרז, רק חוף מוכרז שיש בו מציל ולהשמע להוראות שלו, ולהיות רק בתחום הדגלים", אומר ל'דבר' מציל הים הוותיק מוחמד גובראן, העובד בחוף הביתי שלו, בג'סר א זרקא. "אצלנו יש בעיה, דבר ראשון לא יודעים לשחות, באים לים חושבים שזה גן עדן, לא יודעים שיש זרמים, לא מבינים דגלים, הולכים לצדדים איפה שיש זרמים. כמעט שלושה ימים אנחנו פה בחוף עם דגל שחור, וכל המשולש נפל עלינו בגלל החג – זה חבל על הזמן, הרמקול לא מספיק. אין ידע, ההורים לא שולחים את הילדים ללמוד לשחות וזו רשלנות".

המציל מוחמד גובראן, מציל בחוף ג'סר אזרקה. "לא יודעים שיש זרמים, לא מבינים דגלים" (צילום: אלבום פרטי)

לאחר שישה מקרי מוות בעקבות טביעה ביומיים האחרונים ברחבי הארץ, בהם אב ובנו שטבעו למוות בחוף עכו, פעוט שטבע למוות בחוף בחדרה, וגבר שנעדר בחוף יפו, גובראן ודורי נימצקי, מציל מקריית חיים, מבקשים מהישראלים: "כמו שמי שמטייל במדבר לוקח מים ומפה, מי שמגיע לחוף הים צריך לכבד את איתני הטבע. אל תקחו צ'אנסים".

"זה לא שהציבור הישראלי לא יודע לשמור על עצמו, זו שאננות וחוסר מודעות", אומר נימצקי, מציל כבר 36 שנים, המנהל כיום את חוף 'נאות' בקריית חיים ואת 13 המצילים בו. "חלק גדול ממקרי הטביעה זו יוהרה, צעירים שהולכים לחוף לא מוכרז, חוצפת נעורים שהופכת לטרגדיה. אנשים לא רעים – לצד השאננות אצל ההורים והיוהרה אצל הצעירים, ישנו חוסר מודעות וחוסר הבנה והכרה של הים, לא מכבדים את הטבע".

המציל דורי נימצקי, מנהל החוף בקריית חיים. "זה לא שהציבור הישראלי לא יודע לשמור על עצמו, זו שאננות וחוסר מודעות" (צילום: אלבום פרטי)

נימצקי מצביע על תחום ההסברה כנקודת החולשה, תחום שכמובן זקוק לתקצוב, וטוען שלא מספיק להפחיד, צריך גם לחנך. "לעשות מערך הסברה ארצי, לחבר את המצילים ואנשי ים לבתי הספר, שהתלמידים יעברו שעורי חברה ושיבואו לים, שיעלו למגדל. כמו שמלמדים לחצות מעבר חצייה, אם מתחילים מהילדים ההורים נשמעים להם. צריך גם אכיפה, בסופו של דבר זה תקציב – גם אכיפה וגם הסברה זה תקציב".

שמונה נספים בשבוע האחרון

מאז תחילת עונת הרחצה ב-20 במרץ, טבעו למוות 22 אזרחים בחופי הרחצה, בבריכות ובמקורות מים אחרים ברחבי הארץ. שמונה מהנספים טבעו בשבוע האחרון.

"הרבה פעמים אנחנו נתקלים בילדים שנכנסים לים וההורים בטלפון" אומר נימצקי. "וכשאני מעיר להורה הוא עונה 'אני מסתכל'. לפעמים כשאני עושה ספורט על החוף לא בתפקיד, רחוק מהסוכה, אני מוצא את עצמי מסביר למשפחה כזו מה הסכנות. יש לי משפט שעבד פעם אחת, ומאז אני משתש בו: 'אני לא רוצה להתערב לך, רק שאלה אחת – יש פה זרם רציני שלא רואים מהחוף, עכשיו תחשוב למי משלושת הילדים שבמים אתה רץ קודם'. ואז הוא קולט ועושה פרצוף, ומבין שדברים עלולים לקרות".

"רוב מקרי הטביעה שמסתיימים במוות קורים בזמנים שאין מציל או במקומות לא מוכרזים", ממשיך נימצקי. "להציל מישהו בשעות הרגילות זה עבודה, שעושים את מה שמוטל עלינו, אבל כל מציל יגיד לך שההצלות שזוכרים אלו ההצלות אחרי העבודה, בחורף כשאתה רץ בים. אלו פעמים שאתה מרגיש שליח, אין סיפוק גדול מזה כשאתה רואה מישהו שחוזר אליו הצבע ללחיים".

המצילים בחוף ג'יסר א זרקא: מוחמד גורבאן, נעים גורבאן, רוחי גורבאן. "רוב המקרים החמורים זה לא אצל המציל, אבל בצדדים יש בעיות" (צילום: אלבום פרטי)

ג'ובראן החל את דרכו כמציל לאחר שבמועצה המקומית זיהו שהחוף הלא מוכרז הופך לאטרקטיבי יותר ויותר, וביקשו ממנו, שהיה אז דייג מוצלח, להשגיח על החוף. במהלך השנים עבר הכשרה מקצועית וצבר נסיון, "רוב המקרים החמורים זה לא אצל המציל, אבל בצדדים יש בעיות", הוא אומר. "צריך ממש להקפיד לא לעבור את הדגלים, להשגיח טוב על הילדים, לרחוץ רק כשיש מציל – יש זרמים, בורות, אפשר להסחף".

"אנחנו עושים עבודה עם שליחות, ובמקום שאנחנו אוהבים", אומר נימצקי. "אי אפשר להיות מציל בלי תשוקה ואהבה לים, אם לא זורם לך מלח בעורקים אתה לא יכול להחזיק. אם אתה לא נמצא עם כל הלב, אי אפשר לבצע בצורה טובה, כי זה שוחק. ביוני עד אוגוסט עובדים שבעה ימים בשבוע, 12 שעות כל יום, בקושי רואים את המשפחה. מרחוק זה נראה אולי זוהר, אבל התדמית של מציצים? זה ממש לא ככה".