המשחקים האולימפיים הם מופע של שיא הרגש. בני אדם, במקרה הזה ספורטאים וספורטאיות, נחשפים מול העולם כולו במצב הרגשי הכי קיצוני שלהם – רגע אחרי שהגשימו חלום, או רגע אחרי שהחלום חמק מהם. לפעמים הפער בין השניים קטנטן, ובכל מקרה הוא מסתיים בדמעות. כדי להבין את עוצמת הרגשות ברגע הזה, צריך להכיר את הסיפור מאחורי הדמעות, מדוע הן זולגות.
זה הסיפור מאחורי הדמעות של הידילין דיאז, שזכתה אתמול (שני) במדליית זהב ראשונה בהיסטוריה של פיליפינים.
***
97 שנים, מאז פריז 1924, משתתפת הפיליפינים, על 100 מיליון תושביה, בכל אירוע אולימפי (מלבד ב-1980, כשהיה חרם על בריה"מ). בסך הכל 23 אולימפיאדות, שסיפקו עשר מדליות, חמש מהן בספורט הלאומי, אגרוף; ואף לא אחת מהן מזהב.
השנים האחרונות לא היו מוצלחות במיוחד. מאז המשחקים באטלנטה 1996 ועד אתמול, המשלחת האולימפית של הפיליפינים חזרה הביתה עם מדליה אחת בלבד, ועליה הייתה אחראית מרימת המשקולות, הידלין דיאז.
***
היא נולדה בזמבואנגה, פיליפינים, ילדה חמישית מתוך שישה. בילדותה מאוד אהבה לעסוק בספורט, במיוחד בכדורסל וכדורעף. דוד שלה, אלן דיאז, הכניס אותה להרמת המשקולות, ודיאז, שהתאמנה עם משקולות מאולתרות מבטון, התחילה לנצח תחרויות מקומיות ואז גם ארציות. בגיל 17 השיגה את הקריטריון למשחקים האולימפיים, ובבייג'ין 2008 הייתה האישה הפיליפינית הראשונה בענף הרמת המשקולות, והמתחרה הצעירה ביותר בקטגוריה שלה. היא סיימה במקום ה-11 מתוך 12 ספורטאיות.
ארבע שנים מאוחר יותר, במשחקים האולימפיים בלונדון, דיאז אמנם זכתה לכבוד להיות נושאת הדגל של המשלחת הפיליפינית בטקס הפתיחה, אבל בתחרות עצמה לא הותירה רושם מיוחד. כשחזרה לפיליפינים התגייסה לחייל האוויר והמשיכה להניף משקולות במקביל.
בריו 2016, כשהגיעה למשחקים האולימפיים בפעם השלישית, כבר הייתה לה מטרה: לחזור עם מדליה, לא חשוב הצבע. והמטרה הושגה: 20 שנה אחרי המדליה האחרונה של מולדתה, דיאז זכתה במדליית הכסף והפכה לאישה הפיליפינית הראשונה שזוכה במדליה אולימפית. בעיר הולדתה היא התקבלה כגיבורה לאומית ובאותה שנה נבחרה לספורטאית השנה במדינה.
***
דיאז המשיכה להשתפר ולשיא היא הגיעה באליפות העולם ברומא ב-2020, כשזכתה במדליית הזהב בקטגוריה שלה. המטרה הבאה סומנה: מדליית זהב בטוקיו 2020. אלא שהקורונה שיבשה את התוכניות. דיאז נתקעה במשך חמישה חודשיים בקואלה לומפור, מלזיה, בגלל סגר שהוטל על המדינה.
חלום המדליה האולימפית נראה רחוק, אבל דיאז המשיכה להתאמן באמצעים מאולתרים: "אנחנו מנסים למצוא דרכים יצירתיות להתאמן", כתבה בחשבון האינסטגרם שלה ב-30 בנובמבר 2020. "אנחנו עושות הכול כדי להישאר בכושר לקראת המשחקים האולימפיים. כן, אני מתאמנת עם בקבוקי מים. זה קשה אבל אנחנו שורדות. עדיין חיה את החלום שבליבי".
המשלחת הפיליפינית לטוקיו כוללת בסך הכול 19 ספורטאיות וספורטאים, שלא הביאו הישגים מיוחדים עד אתמול, כשדיאז קבעה שיא אולימפי בקטגוריית משקל עד 55 ק"ג, כשהרימה 224 ק"ג בהנפה ובדחיקה. בגיל 30, באולימפיאדה הרביעית שלה, דיאז זכתה במדליית זהב.
***
כל דבר שהיא עשתה בחייה היה פורץ דרך: היא הייתה האישה הראשונה שייצגה את הפיליפינים בהרמת משקולות; הראשונה שנשאה את דגל המדינה בטקס הפתיחה; הראשונה שזכתה במדליה; וגם הראשונה מהפיליפינים שזוכה במדליית זהב ומעלה את דגל המדינה לראש התורן.
כשעושים דבר כזה, אפשר לעצור את הדמעות?
