המשפט העליון דחה את ערעורם של בני הזוג איברהים ובאסמה ג'ולאני, שהורשעו, לראשונה בישראל, בעבירה של החזקה בתנאי עבדות. השניים הורשעו בכך שהחזיקו בביתם עובדת זרה ממוצא פיליפיני, בתנאים קשים, תוך צמצום מגעה עם החוץ והחזקת הדרכון של העובדת ברשותם.
המתלוננת הגיעה ממולדתה בפיליפינים לירדן באמצעות חברת כוח אדם, שם הועסקה בביתה של ביתם של הנאשמים. בהמשך עברה המתלוננות לעבוד לביתם של הנאשמים במזרח ירושלים, שם עבדה למשך 22 חודשים בעבודות משק בית. לאורך כל תקופת העבודה לא נחתם בין הצדדים חוזה העסקה, ובמהלך תקופה זו החזיקו הנאשמים בפלאפון ובדרכון שלה. לאורך כל תקופה זו לא ניתנו למתלוננת ימי חופש שבועיים או שנתיים.
מתיאוריה של הנאשמת, שהתקבלו על ידי בית המשפט, עולה תמונה מזעזעת של תנאי העסקתה אצל הזוג ג'ולאני. כחדר הוקצה לעובדת תא מקלחת ושירותים ובו מיטה מתקפלת. היא הועסקה בעבודות משק בית משעות הבוקר ועד עשר בלילה ואף מעבר לכך, כשבמהלך תקופה זו היא הורשתה לקחת רק שתי הפסקות קצרות כדי לאכול. תנועתה של המתלוננות היא מוגבלת בצורה קשה על ידי הזוג: כשלא היו בבית נהגו הזוג לנעול את המתלוננת בבית, וכל יציאותיה מהבית היו מוגבלות ונעשו תחת פיקוחם. בעת שיצאו עמה מהבית מנעו ממנה לדבר עם זרים, וכשהיו בחו"ל המתלוננת נשארה נעולה בביתם, כשמידי בוקר לוקחת אותה ביתם של הזוג ג'ולאני לעבוד בביתה ומחזירה אותה מידי ערב.
בנוסף, מנעו הנאשמים מהמתלוננת ליצור קשר באופן חופשי עם משפחתה, ודרשו להיות אתה בכל פעם שהיא מדברת אתם. את כרטיס ה-SIM בפלאפון של המתלוננת החליפו בכרטיס שיכול לקבל שיחות ולשלוח הודעות בלבד.
תקופה שהותה אצל הזוג ג'ולאני הסתיימה כשהצליחה לחמוק מביתם באין רואה, בסיוע עובדות נוספות ממוצא פיליפיני שסייעו לה.
בשתי הערכאות קיבל בית המשפט את גרסתה של המתלוננת לאירועים, בטענה כי היא רציפה ועקבית, וכן כי נראה שלא ניסתה במכוון להשחיר את פני הנאשמים.
בפסק הדין נדרשו השופטים, מלצר, ברק-ארז והנדל, להחליט האם תנאי העסקתה של המתלוננת עונים להגדרה של החזקה בתנאי עבדות. כך נדרשו השופטים לפרש באופן תקדימי את הסעיף החוק שכותרתו "החזקה בתנאי עבדות", ולהחליט האם התנאים הקשים המתוארים לעיל עונה להגדרה זו. לשם כך פנו השופטים למקורות רבים, ביניהם אמנות והגדרות בינלאומית למושג העבדות.
בית המשפט הבהיר, כי "מהניתוח לעיל לא נובעת המסקנה כי בכל פעם שעובד זר מרגיש בודד וחושש מהחלפת מקום עבודתו בשל זרותו, מדובר יהיה ב'החזקה בתנאי עבדות'. החזקה בתנאי עבדות איננה מתגבשת מעצם חששו של העובד לעזוב, אלא מחוסר יכולתו לעזוב גם אם היה מתגבר על חששותיו, בהינתן המידע שהיה בפניו. ייתכן ולו המתלוננת היתה אזרחית ישראלית, לה קרובי משפחה בארץ ומעמד חוקי בישראל, כאשר היא מכירה את הנורמות החברתיות כאן, הרי שבאותם תנאים לא מדובר היה בהחזקה בתנאי עבדות. אולם בעיניה של המתלוננת, על זרותה וחוסר היכרותה את: הסביבה, השפה, התרבות וזכויותיה, ובהינתן שדרכונה נלקח ממנה והיא היתה חסרה בכסף זמין – יכולתה שלא לשוב מהליכה למכולת נראית כמעט בלתי אפשרית ולא ישימה".
השופטת ברק-ארז הדגישה, כי "החזקת אדם בתנאי עבדות אינה חייבת להיות מלווה באכזריות פיזית מצידו של האדון, מונח שכבר חלף מן העולם בהקשר זה, וטוב שכך. גם מעביד שהוא טוב ומיטיב, באופן יחסי, עשוי להיות מי שנוטל חירותו של אדם, אם בפועל הוא שולל ממנו את השליטה בחייו וביכולתו לבחור בדרך חיים אחרת".
