"ערב טוב, כפרה עליכם!", פתח קובי אוז את ההופעה הראשונה של להקת טיפקס באמפיתאטרון בקיסריה. בקהל שמילא את המקום היו ישראלים ממגוון גילאים, מהם שגדלו עם הלהקה מילדות ויודעים את כל המילים בעל פה, לצד אחרים שגילו אותה רק לאחרונה. אבל תחת כנפי השואו של טיפקס ביום חמישי השבוע יכלו כולם למצוא את מקומם – אשכנזים, מזרחים, חילונים ודתיים. אחרי הכל, זה למעלה מעשרים וחמש שנים ש"טיפקס" יוצרת פסקול המשלב בין סגנונות וזרמים שונים בתרבות הישראלית, כאלו שבתחילת דרכה של הלהקה היו זרים זה לזה כמעט לחלוטין.

הערב בקיסריה, ללא ספק ציון דרך משמעותי בתולדות הלהקה, היה מסיבה ממגוון רחב של סוגים: מעין שילוב בין חאפלה, במת בידור ביום העצמאות, קלאב מד ומועדון לילה. מסיבה שבה כינור, עוד, מפוחית, אקורדיון וסימפולים אלקטרוניים מתערבבים לצליל חוצה גבולות. רבים עמדו על רגליהם, רקדו ושרו את הלהיטים מכל אלבומי הלהקה, תחת הנהגתו של אוז ושל מסכי הוידאו שהקרינו את המילים.

להקת טיפקס בקיסריה. שילוב בין חאפלה, במת בידור ביום העצמאות, קלאב מד ומועדון לילה (צילום: דבר ראשון).

להקת טיפקס בקיסריה. שילוב בין חאפלה, במת בידור ביום העצמאות, קלאב מד ומועדון לילה (צילום: דבר ראשון).

כשהשדרותים והקיבוצניקים נפגשו

בין השירים סיפר אוז לקהל את סיפורה של הלהקה. הכל התחיל בשנות השמונים, במפגשים בין בני נוער מעיירת הפיתוח שדרות ומקיבוצי שער הנגב שהקיפו אותה. למרות השוני התרבותי והמתח בין המקומות השונים (הוריהם של נערי שדרות עבדו במפעלי הקיבוצים, שנוהלו על ידי הורי הקיבוצניקים), המפגש בין בני הנוער הצליח לשבור מעט את החומות וליצור היכרויות. זה מה שגרם לגל פרמן, נער מקיבוץ נחל עוז, להציע לקובי אוז משדרות להקים יחד להקה. "על מה אתה מנגן?", שאל אוז את פרמן, שענה לו "יהיה בסדר" והחל להתאמן בגיטרה בס. השניים פנו למתופף אגדי מקיבוץ רוחמה בשם תמיר ימיני, וכך הוקמה להקת "ההוצאה לפועל", שהופיעה בקיבוצי הדרום ומאוחר יותר עברה לתל אביב ושינתה את שמה לטיפקס. בתל אביב פגשו את רמי יוסיפוב, גיטריסט צעיר מחולון, שהפך לשותף הרביעי בלהקה.

את אלבומם הראשון "שביל קליפות הגרעינים" שיצא ב-1992 הפיק הזמר אלון אולארצ'יק, והשיר "הרבי ג'ו כפרה" דחף את הלהקה היישר לתוך התודעה הציבורית. שירי האלבום שילבו בין מוסיקה אלקטרונית, רוק ומוטיבים מזרחיים, ולוו בטקסטים הומוריסטיים ומחאתיים בחלקם ("הרבי ג'ו כפרה" ביקר את 'תעשיית' הצדיקים שמזרימים לכיסם כסף מתוך מצוקותיהם של אנשים).

"רצינו למחוק בטיפקס את הגבולות התרבותיים"

במהלך שנות התשעים הוציאה הלהקה עוד ארבעה אלבומים נוספים, בהם התגבש ושוכלל הצליל ה"טיפקסי" ונכנס ללב המיינסטרים הישראלי. השילוב בין מוטיבים מוסיקליים מתרבויות שונות עלה מדרגה, והפך אולי לסוד ההצלחה. כפי שאוז מגדיר זאת "רצינו למחוק בטיפקס את הגבולות התרבותיים, ולעשות צדק מוסיקלי". את הרעיון הזה מדגים סיפורו של אוז על השיר "יש לי חברה" שיצרה הלהקה יחד עם נגני המפוחית של "שלישיית אדלר": "כששומעים את צלילי הפתיחה של השיר", אומר אוז, "מצפים לשיר נוסטלגי על חלוצים, כזה שלא כולל את יוצאי מרוקו." טיפקס הוסיפו לו מילים על הרצון בבת זוג, שאיתן כל אחד מכל עדה יכול להזדהות, וכמובן סלסולים מרוקאיים. לצד שירי אהבה ושירים הומוריסטיים, יצרה טיפקס גם שירי מחאה לכל דבר – "אם ואחות" על אלימות במשפחה, "מה עשית" על אלימות ומלחמות ו"מעלה אבק" על הזנחת עיירות הפיתוח.

ב-1999 הוציאה הלהקה את האלבום "דיסקו מנאייק" – אלבום קונספט אלקטרוני שסיפר את סיפורה של ה'שכונה' הישראלית, מהפושעים שבורחים מהמשטרה ('סמי וסומו'), בעל הקיוסק פושט הרגל ('ג'וני מאר') והעירייה שצובעת את המקלט במקום לפתור את הבעיות האמיתיות ('בשפכת הזורם') . כל שירי האלבום הורכבו מדגימות של שירים ישראליים ממגוון ז'אנרים – מצביקה פיק ועד חדווה עמרני, וכך העלו מדרגה את מחיקת הגבולות התרבותיים בתוך הישראליות.

להקת טיפקס מופיעים על בימת ארוויזיון 2007 (צילום: AP)

להקת טיפקס מופיעים על בימת ארוויזיון 2007 (צילום: AP)

לאחר הוצאתם של שני אלבומים נוספים, הוזמנה טיפקס לייצג את ישראל באירוויזיון של 2007 בפינלנד. ירי הקסאמים על העיר שדרות ואזור 'עוטף עזה' שעלה מדרגה באותם ימים, הוביל את חברי הלהקה להביא לליבה של אירופה את הזעקה שלהם. חורגים ממסורת האירוויזיון הקלאסית, הופיעו טיפקס עם השיר "כפתור אדום (push the button)" שתיאר את תחושת האזרח שעירו מופגזת, שבוי בידי כוחות פוליטיים שבסופו של דבר יפוצצו את העולם כולו אם זה ישתלם להם: "עולם כולו דמונים / שאנחנו סתם פיונים /
ושמפיונים עם ז'יטונים מחליטים מה שיהיה / ניהול בעצלתיים, אוניה מלאה במים /
וכולם שותים לחיים וטובעים זה לצד זה", נאמר בשיר. הם עוררו התעניינות רבה באירופה, ולמרות שלא עברו את שלב חצי הגמר – הם אומרים שהיה שווה. מעט לאחר מכן, הכריזה הלהקה על הפסקת הפעילות, וחבריה פנו למסלולים אישיים יותר.

המהפכה של טיפקס התחילה מהשפתיים

במובנים רבים הלהקה שהולידה את טיפקס היא להקת 'שפתיים', שהוקמה בשדרות על ידי המוסיקאי חיים אוליאל בשנות השמונים. הלהקה הופיעה בחתונות בעיר, והתבלטה ברפרטואר של מוסיקה מרוקאית עממית שבוצעה בסגנון רוק ואלקטרוני. קלידן הלהקה היה נער שדרותי בן 14 בשם יעקב אוזן, שלימים שינה את שמו לקובי אוז. "היינו עושים את הקטע המזרחי, מרוקאי, וראינו שהקהל מאוד צמא לסוג המוסיקה הזה, לא היה דבר כזה בארץ", מספר אוליאל, "אנשים שמעו את השירים האלה רק מלהקות אותנטיות, וזה קצת קשה לעלות עם זה על הבמה בחתונות ובר מצוות, כשאנשים רוצים להיות 'מודרניים' קצת. ואז התחילו לבקש מאיתנו את השירים האלה, שאלו איך אפשר להשיג אותם, והבנו שיש צמא אחר לשירים המרוקאיים, שהודרו גם בכלי התקשורת. פשוט לא שמעו אותם בשום מקום.

"התחלנו עם תקליט ראשון, ומשם הדרך נסללה לכל שאר התקליטים (שישה במספר) והצלחנו להחזיר עטרה ליושנה, מבחינת מוסיקלית וגם מבחינה חברתית. עשינו כברת דרך לא קטנה, 15 שנים ביחד, כשבתוכן קובי, שהיה עדיין ילד, היה האורגניסט הראשון שלנו ותרם לא מעט לסאונד של להקת שפתיים."

חיים אוליאל, להקת שפתיים: "היתה מהפיכה שלמה במדינה – גם חברתית וגם מוסיקלית. לפני שהתחלנו אנשים הפסיקו לעשות את טקסי החינות, מאז יש מלא מלבישות ואולמות לחינות ההצגות המרוקאיות חזרו. זה החזיר את הצבע ללחיים של כל בני העדה. טיפקס בעצם באו ועשו את זה טיפה יותר ישראלי"

ביום ההופעה בקיסריה השיקה טיפקס אלבום חדש, ששיר הנושא שלו "עבודת כפיים" הוא שיר מחווה ללהקת שפתיים, עם קליפ המשלב קטעי ארכיון מחתונות ואירועים בהם הופיעה הלהקה. מילות השיר ממחישות היטב את האווירה עליה מדבר חיים אוליאל: "לפני שכל קלידן הפך להיות דיג'י / לפני שכל אורגניסט הפך להיות קלידן / הייתי מנגן באירועים על האורגן / חתונות, חינות, בר מצוות, בריתה וגם ברית / הייתי מנגן בהרכב להיט / היינו יחד פה לכל המרוקאים / בגלל זה קראו לנו להקת שפתיים / המנהיג קראו לו אוליאל / קורע ת'מיתר על הגיטאר, מבקש בקול ניחר ומשוחרר / מלאו ת'כוסיות במיץ אשכוליות, הניפו מפיות לזוג המאושר / כוסות עד השמיים, נשתה לחיים, בגלל זה לאוליאל קראו חיים".

אוליאל קיבל את הקליפ בהתרגשות. "זה מדהים, אתה יודע, נוסטלגיה במיטבה. באיזשהו מקום זה מחזיר הכל שלושים שנה אחורה, להתחלה, לתמימות, לאמנות לפני שנהיתה קצת מסחרית כזה. ו-וואלה זה גם כבוד בשבילנו ללהקת שפתיים", הוא מספר.

– איך מהאווירה הזו של להקת שפתיים צמחה טיפקס?
"טיפקס עברו כמה גלגולים. קובי גדל עם מוסיקה מהעולם בכלל, אלקטרונית, פופית, כל השאר, וכמובן גם מה שהוא ספג מהשראה מאיתנו. העירוב של שני הדברים הצמיח את האווירה הזו, מה שיצר מצד אחד להיטים מטורפים עם טקסטים מצחיקים, ומצד שני טקסטים מאוד רציניים, יש שירים שיכולים להיות בדיחה קצת וכאלה, ויש שירים אחרים שלוקחים אותם בכובד ראש, בכל זאת יש את הסקאלה, מצד לצד. עבד להם יפה, להקה מצוינת, מקווה שבעזרת השם יהיה להם ערב מהנה, ואני בטוח שעוד הרבה."

בעיני אוליאל, לשפתיים ולטיפקס היתה השפעה אדירה על הזהות של ציבור יוצאי מרוקו בישראל. "היתה מהפכה שלמה במדינה – גם חברתית וגם מוסיקלית. לפני שהתחלנו אנשים הפסיקו לעשות את טקסי החינות, מאז יש מלא מלבישות ואולמות לחינות, ההצגות המרוקאיות חזרו. זה החזיר את הצבע ללחיים של כל בני העדה. טיפקס בעצם באו ועשו את זה טיפה יותר ישראלי, חיברו לזה עוד קהלים ועוד חבר'ה צעירים, גם משהו שאנחנו עשינו בזמנו."

כשביקשתי מאוליאל לציין שיר של טיפקס שאליו הוא מתחבר במיחד, הוא ציין את השיר "בתוך נייר עיתון" – שיר שנכתב בלחן של שיר מרוקאי עממי. המילים שטיפקס הוסיפו לשיר הזה מתארות את חייהם של העניים וחסרי הבית, אלו שהחברה זונחת ומתעללת בהם, והם הופכים לנתונים בסטטיסטיקה המתפרסמת בעיתון. המילים המקוריות של השיר, מספר אוליאל, מתארות מערכת יחסים בין בני זוג נשואים: "בשיר הזה האשה אומרת לבעלה – 'גם אם אתה מאחר לחזור בלילה, ואתה אומר שקרה לך משהו והיית בקופת חולים ואתה עם תחבושות ביד, אל תחשוב שאתה עובד עלי. אני עדיין מריחה את השמן לשיער שהאישה שהיית איתה מושחת על שערה'. זאת אומרת, אנחנו הנשים שקטות אבל לא טיפשות. זה שאנחנו לא אומרות הכל בפנים, זה לא אומר שאנחנו לא יודעות את האמת".

"שמח שהמוסיקה הזאת נכנסה ונמצאת בכל בית ובכל מקום במוזיקה הישראלית". חיים אוליאל, גיטריסט להקת שפתיים (צילום: יעל סגל \ ויקימדיה)

"שמח שהמוסיקה הזאת נכנסה ונמצאת בכל בית ובכל מקום במוזיקה הישראלית". חיים אוליאל, גיטריסט להקת שפתיים (צילום: יעל סגל \ ויקימדיה)

"אני שמח שהמוסיקה הזאת נכנסה ונמצאת בכל בית ובכל מקום במוזיקה הישראלית. פעם היו רק סלסולים תימניים, רוב הסלסולים שאתה שומע עכשיו זה סלסולים מרוקאיים. זה חדר לאט לאט, אנשים לא שמו לב לזה, אבל מי ששומע יודע להבחין בסוגים. כמובן עם ההשפעות של כל הזמרים והזמרות שבאו אחרינו, למשל עמיר בניון, שצירפו את זה למוסיקה ישראלית לגמרי עם ההשפעות הצפון אפריקאיות כמובן. אני שמח שאנחנו חלק מההיסטוריה, יש שירים שהקלטנו ומשמיעים בחינות, זה יישאר לכל החיים, נכסי צאן ברזל. אתה קובע חלק מהמוזיקה וגם משפיע על המוזיקה בכללותה."

הקאמבק: "אי אפשר לעצור אותי"

בשנת 2014, לאחר שש שנים ללא פעילות משותפת, חזרה הלהקה להופיע בהרכב מעודכן. לחברי ההרכב המקורי נוספו ארבעה נגנים נוספים – אדם מדר, שחר ימפולסקי, נועם חן וספי עספורי-הירש, ולצידם הזמרת דניאל קריאף. אחד הקונפליקטים שהתעוררו בחזרה לעבודה משותפת היה שבמהלך השנים שעברו חזר המתופף תמיר ימיני בתשובה, וגזר על עצמו שלא לשמוע שירת נשים. כדי שלא ייאלצו לבחור בינו לבין הזמרת דניאל, נמצאה פשרה: הלהקה תופיע יחד, אבל האזניות של ימיני לא ישמיעו לו את השירה של דניאל. יהיה מי שיראה בזה טעם לפגם, או לחלופין עוד ביטוי לחזון של טיפקס לאחד אנשים מתרבויות שונות, ואפילו שונות מאוד.

להקת טיפקס בהרכב הנוכחי (צילום: יואב איתיאל).

להקת טיפקס בהרכב הנוכחי: מימין בשורה העליונה: דניאל קריאף, ספי עספורי-הירש, גל פרמן, תמיר ימיני ורמי יוסיפוב. בשורה התחתונה: אדם מדר, קובי אוז, שחר ימפולסקי ונועם חן (צילום: יואב איתיאל).

מתוך ההופעות המשותפות חזרה הלהקה ליצור חומרים חדשים, שקובצו לאלבום החדש "עבודת כפיים". אחד הלהיטים מהאלבום החדש הוא דואט בין אוז לקריאף בשם "מי הפרובינציאל?" שעלילתו מבטאת את המתח שבו חיים אמנים שעלו מהפריפריה אל הפרסום והתהילה: האם להתנתק מה"פרובינציאליות" שלהם, או להישאר איתה. דניאל מגלמת זמרת מצליחה שעוזבת את "הבית" אל שיא ההצלחה ("אי אפשר לעצור אותי / כן אני טיל בליסטי / תל אביב, קיסריה, הנה אני באה"), בעוד בן זוגה לא משלים עם המעבר ומעוניין להישאר מחובר לשורשים ("כי אתה הפרובינציאל ההוא שיש לו פוטנציאל / אבל רוצה הביתה כשאני טסה על הגל"). לאורך השנים, טיפקס חיה על המתח הזה באופן פורה ובמובן מסוים פתרה אותו, כשהביאה את המוסיקה ה"פרובינציאלית" לליבו של המיינסטרים הישראלי.

קוטנר: "טיפקס זה הכי ישראלי שיש"

מבקר המוסיקה יואב קוטנר רואה בטיפקס הוכחה שאפשר לעשות מוסיקה איכותית ברמה גבוהה של טקסטים וצליל תוך שילוב בין עולמות. "המוסיקה שלהם משלבת בין השפעות מכל הסוגים – מצד אחד מרוקאיות, מצד שני טוניסאיות, בלוז, היפ הופ, הכול. יש שם בפנים מוסיקה דתית, מוזיקה חילונית, רוק – זה בעצם הכי ישראלי שיש. אתה שומע פתאום מפוחית פה בנוסח שלישית אדלר או אקורדיון כמו בגבעטרון, ובמקביל אתה שומע כלים אותנטיים מזרחיים, מרוקאיים. החיבור הזה הוא התרומה המרכזית שלהם. זה לא כמו המוסיקה המזרחית, שלקחו שיר אשכנזי כמו 'חנה'לה התבלבלה' ועשו אותו בסגנון מזרחי, אלא חיבור באמת".

יואב קוטנר: "עם כל ההתפתחות שלהם, הם עדיין שמרו על קו שמחבר בין העולמות. זו לא להקה שהלכה על דבר אחד"

– מה התהליך שעבר על היצירה של טיפקס מהקמתה עד היום?
"המוסיקה שלהם מאוד השתנתה. בגל הראשון שלהם בשנות התשעים הם לאט לאט הכניסו השפעות שהיו רלבנטיות באותה תקופה – היפ הופ למשל. בסוף העשור יצא האלבום 'דיסקו מנאייק', שבנוי ממוסיקה אלקטרונית משולבת בדיסקו. הם כל הזמן השתנו, לא היו אותו דבר, ואני חושב שדווקא עכשיו זה הרכב מאוד טוב – הרכב מוגדל שיש בו את כל הצבעים שהיו בטיפקס לאורך השנים – יש בו אקורדיון וכינור, אדם מדר שמנגן על מגוון של כלים. עם כל ההתפתחות שלהם, הם עדיין שמרו על קו שמחבר בין העולמות. זו לא להקה שהלכה על דבר אחד".

– מה אפשר ללמוד מטיפקס על אמירה חברתית ומחאה דרך מוסיקה?
"אחד הדברים שאני אוהב בטיפקס זה שאם יש להם אמירות חברתיות או מחאה מסוימת, זה תמיד נעשה ככה בעדינות, בהומור, זה לא משהו בוטה מידי. כמו 'אנשים מגולגלים בתוך נייר עיתון' בתחילת הדרך, שזה שיר בלחן מרוקאי טוניסאי שאומר דברים קשים בצורה נעימה, לא בצורה בוטה. או 'התחנה הישנה' שמבחינת המוסיקה שלו נשמע שיר געוגועים כזה, סשה ארגוב. אני מוצא שהאמירות שלהם מאוד קלות לעיכול."

– איך השפיעה טיפקס על אמנים אחרים, על המוסיקה או על החברה בכלל?
'יש הרבה אמנים שפרצו והופקו על ידי טיפקס. שרית חדד התגלתה אצלם, אבל זה לא שהם השפיעו עליה. גם 'הדג נחש' התחילו כלהקה שצמחה אצל קובי אוז. במובן הרחב, בעשרים השנים האחרונות יש בעולם שלנו הרבה יותר חיבורים בין סגנונות, והם חלק מזה, לצד אתניקס שעושים חיבורים בין דאנס, רוק ומזרחי. אבל באופן כללי, יש נטייה גדולה לחבר."

– מה ההופעה של טיפקס בקיסריה מסמלת מבחינתך?
"זה סתם בולשיט. זה כאילו מבטא את זה שיש הכרה רחבה, ואני מאוד שמח. אבל הרבה יותר חשוב זה מה שהם עשו כל החיים."