הדיונים על חוק הרפורמה בבנקים שהחלו בכנסת ביום שלישי השבוע לוו בהבטחות מפליגות על הגברת התחרות בשוק הבנקאות והורדת מחירי האשראי לצרכנים. ההבטחות האלו נשענות על ההנחה שהכנסת שחקנים חדשים לשוק מסוים תוביל בהכרח להורדת מחירים. אבל האם זה תמיד כך? ד"ר איציק ספורטא מהפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב מדגיש שלא כמות השחקנים היא הקובעת את תוצאת התחרות, אלא האופי שלהם. "לא צריך להכניס עוד בנק בינלאומי שיעבוד כמו הבנקים הישראלים, אלא גוף שלוגיקת הפעולה שלו היא אחרת", אומר ספורטא, "למשל, אם היו פה עכשיו כמה עשרות בנקים קואופרטיביים שלכל אחד מהם כמה אלפי חברים, זה היה משנה קצת את התמונה".

הצעת החוק הנוכחית עוסקת בעיקר בהסדרה חדשה לתחום כרטיסי האשראי, ובאופן ספציפי הפרדת בנק לאומי ובנק הפועלים מבעלות על חברות האשראי. הכוונה המוצהרת מאחורי סעיפים אלו בחוק היא לעודד את מי שירכוש את אותן החברות להפוך אותן לבנקים, בהתחשב בכך שיש להן כבר את המאפיינים החשובים ביותר ליצירת בנק: מערכת מחשוב ומאגר מידע על לקוחות. על פי הצעת החוק, ייאסר על בנקים לבצע הרעת תנאים ללקוח שהעביר חלק מפעילותו לגוף פיננסי אחר, מה שעשוי להגביר את כח המיקוח של הלקוחות מול הבנקים.

מה שלא מופיע בהצעת החוק, היא הדרישה להוריד את המחירים על שירותים פיננסיים. באופן מפתיע, גם בנייר העמדה של 'לובי 99' וארגונים נוספים המבקרים את הצעת החוק ומתיימרים לייצג את הציבור, לא מופיעה דרישה כזו. האזרח התמים יכול לשאול בצדק, – לשם מה כל המאמץ, הדיונים, הוועדות ותיקוני החוק אם בסופו של דבר ייתכן שכולנו נשלם את אותם מחירים? למעשה, נראה שהצעת החוק ל'הגברת התחרותיות' בכלל אינה מכוונת אלינו, הציבור, אלא לשינוי מאזן הכוחות בתוך שוק ההון. זהו חוק שאינו מבטיח להוריד מחירים, אלא רק לחלק את השוק בין יותר שחקנים.

באופן ציני, ניתן לומר שבתוך שוק ההון יש טענות על אי הצדק שבו לבנקים יש זכות עדיפה על עושק צרכנים, ושחקנים אחרים שרוצים להשתתף בעושק הזה אינם יכולים. לפי הצעת החוק במתכונת הנוכחית, מספיק להכניס שני שחקנים חדשים – חברות האשראי, ולפי המבקרים – צריך לאפשר ליותר שחקנים להיכנס. הדיון סביב החוק סובב כולו סביב המונח 'תחרות', שהפך מאמצעי, שלפעמים תורם לירידת מחירים, למטרה אחת ויחידה.

– ד"ר ספורטא, האם לדעתך הפרדת כרטיסי האשראי מהבנקים תועיל לציבור?
"אני לא חושב שזה יועיל, כי כדי לבחון דבר כזה צריך לקחת מקום שבו כרטיסי האשראי הם לא בבנקים ולראות מה קורה שם, והאם הריביות שהם לוקחים נמוכות יותר. אני מכיר קצת ארצות הברית. הריביות של כרטיסי האשראי שם מטורפות, הרבה יותר מאשר של הבנקים. גם פה בישראל הריביות של כרטיסי האשראי הרבה יותר גבוהות מאשר של הבנק. מה שמנסים לעשות כל הזמן, וזה באמת דבר שצריך להתעמק בו, זה מה שאמר ראש הממשלה וכולם אחריו – 'תחרות, תחרות, תחרות'. הם לא מבינים שכאשר כל המתחרים הם אותו דבר, זה לא ממש מייצר תחרות. כולם בסך הכל רוצים את הנתח שלהם, לא מעניין אותם כלום.

"תראה לדוגמה את מחירי הלחם. הם עשו קרטל, ועכשיו הם הולכים לבית סוהר. דוגמה אחרת: הוציאו את הפנסיות מהבנקים. המצב שופר או לא שופר? עכשיו הגופים המוסדיים מקבלים כסף אוטומטית (בזכות חוק פנסיה חובה, א.ר.) עם פחות פיקוח, והם חותכים קופונים."

– אז השארת המצב הקיים עדיפה לדעתך?
"אגיד לך משהו כזה. אם השינוי עובד ומשיג את מטרתו – בסדר. אבל, אני רוצה שבתוך המעבר הזה יהיו סעיפים שאומרים מה אנחנו עושים אם נראה שאחרי שנתיים שלוש זה לא עובד. אחרי שהוצאת את כרטיסי האשראי מהבנקים, אתה לא תרצה להחזיר. מבחינת הבנקים זה לא כל כך משנה, כי הם הולכים לקבל המון המון כסף על הדבר הזה. אבל אל תשכח שמי שישלם כדי לקנות מהם את הבעלות על האשראי, יצטרך אחרי זה להרוויח את מה שהוא שילם. הרי הבנקים לא יחלקו את זה חינם. מכריחים אותם להפריד, אבל זה לא חינם. ומי ייקח את כרטיסי האשראי? מי זה יהיה בדיוק?"

– בעלי הון?
"בוודאי, ולא כאלה שיוולדו, אתה יודע, יש מאין. אז אם אתה אומר שנהפוך חברת כרטיסי אשראי אחת לקואופרטיב, וניצור בחברת כרטיסי אשראי אחרת מנגנון אחר, אולי היה אפשר אפשר להבין את זה. אבל אתה מסובב אותם סביב אותו דבר, סביב אותו רעיון כל הזמן. אומרים לי 'זה טוב', אבל בואו נראה אם זה באמת טוב, ואם זה לא טוב אז מה יקרה? נמשיך לעשות עוד מאותו דבר?"

ספורטא חוזר על טענתו שכדי לשבור את הקונספציה של בעלי הון שמתחרים אחד בשני, צריך להכניס לתוך המערכת גופים שבנויים ופועלים אחרת משאר השחקנים. "פעם, לפני שהפריטו את בנק לאומי, הצעתי שהוא יישאר בנק ממשלתי, שהרציונל של הפעילות שלו לא יהיה כל הזמן להגדיל רווחים. שבמטרות שלו יהיו עוד כמה דברים. גם היום אני חושב שצריך לקחת את בנק הדואר ולהפוך אותו לבנק חברתי".

הדיון הבא על הצעת החוק יתקיים ביום שלישי הבא בוועדת הרפורמות בכנסת. אבל כאשר ההצעות מהסוג שספורטא מציע כלל לא נמצאות על שולחן הדיונים, וכאשר ארגונים חברתיים לא תובעים הורדת מחירים לצרכנים אלא רק את הקלה על כניסת שחקנים חדשים לשוק, קשה לצפות לבשורה אמיתית מהרפורמה המתוכננת.