אביגיל קורן התגוררה לפני כעשור כמה שנים בברלין. "כבר כשהגעתי לשם, עוד לפני הלימודים", היא מספרת, "ידעתי שאני רוצה לעסוק באופנה. אבל, לא היה לי כלום. לא כלים, לא מכונת תפירה. עד שיום אחד מצאתי איזה כוך קטן עם מלא מכונות תפירה ושולחן באמצע, שעבדה בו אישה הולנדית. היא נתנה להשתמש במכונות לפי שעה, חמישה יורו לשעה, ותוך כדי עבודה היא גם הסבירה וענתה על שאלות". זה היה ב-2008, הרבה לפני ששיתוף משרדים וחללי עבודה נעשה אופנתי.

קורן חזרה לארץ,  למדה אופנה במכללת שנקר, ושם הכירה את לידר אביטן. "סיימנו ב-2016 ויצאנו לתעשיית האופנה הישראלית שהיא מאוד מצומצמת ומאוד קשה. כל אחת מאיתנו עבדה בחברות קטנות, גדולות, סטודיואים, והחלטנו שאנחנו רוצות לצאת לדרך משלנו ולפתוח עסק משל עצמנו, אבל לתת לו איזשהו ערך מוסף".

מנסיונן כסטודנטיות וכעובדות בתעשייה, ומהחוויות שלהן ושל חבריהן, הכירו היטב את התסכולים וחוסר היעילות שיש בפתיחת מותג חדש, או בהתחלה של דרך חדשה בתחום. "רצינו להביא איזשהו פתרון", מספרת קורן, "לתת מענה – חנות 'שיש בה הכל' למעצב אופנה".

"קורים פה דברים שאפילו לא דמיינו"

וכך, עשור אחרי המפגש עם ההולנדית בכוך הקטן בברלין, פתחו קורן ואביטן בספטמבר 2019, כחצי שנה לפני פרוץ הקורונה, את "בית הבד" – חלל שיתופי בדרום תל אביב, שמספק לעוסקים באופנה יותר מאשר מקום לעבוד בו. "לא הייתה בארץ חיה כזו", מספרת קורן, "חלל עבודה שיתופי כל כך ממוקד".

במשך כשנה חשבו ותכננו. "היינו צריכות לבנות את הקונספט, מה אדם שפותח מותג אופנה צריך ורוצה ואין לו כרגע, איך זה עובד, איך משלמים. זה היה הימור. באמת לא ידענו אם יש לזה אופק כלכלי אמיתי, אם אנשים צריכים את זה כמו שאנחנו מדמיינות בראש שלנו".

הרעיון המרכזי, לדברי קורן, הוא לשתף. "לשתף במקום, לשתף במכשירים. גם במובן של קיימות, לחסוך במקום, במכונות, בחומרים. מי שעובד פה לא צריך לקנות לעצמו את שתי המכונות הבסיסיות ושולחן גזירה, לא צריך לשכור סטודיו. יש מקום אחד לכולם, והחיסכון מאוד גדול".

וחוץ מכל אלה חשוב לה להדגיש את השיתוף בידע: "אנשים שעובדים פה פתאום שואלים אחד את השני שאלות, מעבירים אחד לשני עבודות, מודדים אחד לשני בגדים. קורים פה דברים שאפילו לא דימיינו, ממש נוצרת מין קהילה בתחום הזה, שקהילתיות היא מין מילה גסה בו. באופנה זה מאוד 'אל תעתיק ממני, אל תסתכל מה אני עושה'. פה פתאום הכל יותר נפתח".

"לבוא, לעשות מה שצריך וללכת"

בחלל המשותף יש ציוד מגוון. "רוב המכונות שלנו תעשייתיות. יש לנו אוברלוקים (מכונה שסוגרת את הבד ומונעת ממנו להיפרם); יש לנו גם מכונת אפרט (לבדי סריג), יש לנו מכונת עור לתיקים, ארנקים ונעליים, ויש כאן הרבה מכונות תפר ישר (מכונת תפירה קלאסיות). יש מגהץ תעשייתי עם אדים, וארבעה שולחנות גזירה בגדלים שונים. לפעמים צריך רק לסגור משהו במכונה מסוימת שאין בבית או בסטודיו, צריך רק לגזור את הבד, וזה מאפשר לאנשים שבתחום לבוא, לעשות מה שצריך וללכת".

במקום יש גם "בנק גזרות" לשימוש חופשי, קורסים מקצועיים, הרצאות וירידי אופנה ובוטיק. עובדים בו גם תדמיתנית (יוצרת את הגזרות והשבלונות) ותופר, ומועסקים שני אסיסטנטים. אם אין בנמצא איש מקצוע שהמעצב צריך, אביטן וקורן יודעות להפנות לבעלי מקצוע, כמו דפסים או צבעי בדים, שעובדים באזור.

"לעשות כל דבר כדי לא להימחק"

תקופת הקורונה זימנה להן תופעה מעניינת: "אנשים שישבו בחל"ת בבית ותמיד רצו לתפור, פתאום הייתה להם הזדמנות, והיינו גם איזה גלגל הצלה לאנשים בתחום, כאלה שהיו צריכים לסגור את הסטודיו שלהם בגלל שהם לא ידעו מה יהיה בחודש הבא. פה הם יכלו להמשיך לעבוד. לקחת מקום בלי התחייבות, ולהמשיך להתקיים".

הן עצמן נאלצו "לעשות כל דבר כדי לא להימחק", כדברי קורן. "בגלל שפתחנו בסוף 2019 לא היינו זכאיות לסיוע, שילמנו ארנונה מלאה גם כשהמקום היה סגור. אז עיצבנו מסכות בד והתחלנו לרוץ, מכרנו המון גם למסעדות וגם ללקוחות פרטיים". והן ממשיכות בכך גם כיום. הן מעצבות ומייצרות ללקוחות פרטיים וגם למסעדות ולבארים – סינרים, תיקים ועוד. למכון השינה של אסותא, לדוגמה, הן עיצבו בגדים מיוחדים שמתאימים לנשיאת מכשור רפואי.

"יש משהו בשיתוף של ידע ורוח"

תמרה הראל (25) מיפו, סיימה לאחרונה תואר באמנות וחינוך, וכעת היא תופרת בבית הבד תלבושות למופע אמנותי בליין של מסיבות. "אני קצת מתקשה עם החוט, עשיתי בחירה בחוט קשה, אבל יהיה בסדר", היא אומרת וצוחקת. "עיצוב תלבושות זה לא משהו שאני לגמרי מתפרנסת ממנו, ולעבוד פה זה הרבה יותר נוח לי מבחינת הוצאות, וגם כי המכונה שלי בבית לא מתאימה למה שאני עושה עכשיו, והרבה יותר נחמד ונעים לעבוד במקום שהוא לא הבית, משהו שמשדר יותר מקצועיות ויש בו גם חברה".

הראל עובדת ב"בית הבד" רק כחודש, וכבר התאהבה במקום. "אני מאוד נהנית כאן. אני מאוד אוהבת את הקטע השיתופי, אוהבת את זה שיש פה הרבה חומרים שאפשר להשתמש בהם והמון ציוד שאין לי בבית, את זה שיש פה פינת קפה".

לצדה של הראל עובדת אלינהר בינשטוק (38), מעצבת ותיקה, כבר 12 שנה בתחום האופנה בת הקיימא ובעלת המותג Manche לאופנה מתחדשת. בינשטוק אוספת בגדים ישנים, שאריות שמתפרות זורקות, וילונות שיצאו משימוש, כל מה שהוא טקסטיל ואנשים נפטרים ממנו, והופכת אותם לפריטי לבוש חדשים. כרגע, היא עובדת על חגורות לחצאיות.

היא עובדת ב"בית הבד" כמעט מאז שנפתח. "חרטתי על דגל המותג שלי את הקיימות", היא אומרת, "היום, במשבר אקלים שגובר, להחזיק נדל"ן משלך ולתפעל בו רק את עצמך זה מאוד לא מקיים. עצם זה שאני חולקת חלל עם עוד אנשים וכולנו ביחד משתמשים באותם המכשירים, זה כבר מעלה את רמת הקיימות, משהו שממש חשוב לי".

מלבד זאת היא נהנית מהחברה. "כשאני עובדת בבית", היא מספרת, "אני מוצאת את עצמי המון שעות לבד. כאן מספיק שעוד מישהי עובדת מולי, אני רואה מה היא עושה, את הטכניקה שלה, היא שואלת אותי מה אני עושה, אני שואלת אותה חזרה, זה כבר נהיה הרבה יותר נעים, וגם מחליפים ידע. כשהיו פה סטודנטיות ייעצתי להן. יש משהו בשותפות הזו, לא רק במכשור ובחלל, אלא גם בידע וברוח".

"יש קהל גדול של תופרים חובבים"

שעת עבודה במקום עולה 35 שקלים, וברכישת כרטיסייה של 10 או 30 שעות, המחיר יורד עד ל-25 שקלים לשעה. מנוי חודשי, שמאפשר שימוש חופשי במכונות, עולה 1,100 שקלים. קיימת גם אפשרות לשכור סטודיו במקום (אחד כבר נתפס על ידי מעצב שמלות כלה).

"כמעט לכל מי שמגיע הנה", אומרת קורן, "יש לפחות מכונת תפירה בסיסית בבית. אנשים מגיעים גם מהצורך הטכני וגם מהבדידות ומהצורך לא לעבוד לבד. לפעמים את יושבת על מכונת תפירה, אבל פתאום את לא סגורה איך בדיוק לתפור את הרוכסן, למשל, או מאיפה מתחילים לתפור את הכיס. פה יש לך כל הזמן עוד אנשים, ואת תמיד יכולה לגשת לשאול. גילינו שהגיוון שאנחנו מאפשרות עובד להרבה אנשים".

יש כאלה שבאים יום יום, יש כאלה שעושים פרויקט של חודש-חודשיים שדורש עבודה אינטנסיבית, ויש כאלה שמקדישים עצמם לפתיחת מותג. לבעלי מותג אינטרנטי ולכאלה שעושים מכירות ביתיות, "יש כאן אפשרות", אומרת קורן, "לפגוש את הלקוח במקום מסודר. יש פה תאי מדידה, והם יכולים לעשות תיקון במקום ואפילו לאחסן פה קולקציות".  סטודנטים מגיעים לעשות פרויקט, או סתם לסגור פינה במכונה מסוימת; "ויש גם קהל גדול של תופרים חובבים", אומרת קורן.

בחזונה היא רואה את המקום גדל גם למקומות אחרים בארץ. "אנשים מגיעים לפה מכל הארץ, ובאופן מפתיע גם מאוד מרחוק. אני חושבת שיש לזה צורך גם במקומות אחרים. יש לנו גם הרבה רעיונות להמשך, אבל קודם כל, לצבור תאוצה ושעוד אנשים יכירו אותנו. בשלב מאוחר יותר, נרצה גם לפתוח מותג משלנו וליצור מפה ליין של מוצרים".