דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י"ח באדר ב' תשפ"ד 28.03.24
19.1°תל אביב
  • 17.6°ירושלים
  • 19.1°תל אביב
  • 16.9°חיפה
  • 17.9°אשדוד
  • 19.7°באר שבע
  • 23.6°אילת
  • 15.9°טבריה
  • 19.7°צפת
  • 17.6°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
מגזין דבר

הניאו-פופוליזם של ביידן

ג'ו ביידן כמועמד לסגן נשיא ב- 2012. הדוקטרינה הניאו-פופוליסטית שצמחה בתקופת טראמפ מתגבשת והולכת בתקופת ביידן (צילום: ג'ו רידל, Getty Images)
ג'ו ביידן כמועמד לסגן נשיא ב- 2012. הדוקטרינה הניאו-פופוליסטית שצמחה בתקופת טראמפ מתגבשת והולכת בתקופת ביידן (צילום: ג'ו רידל, Getty Images)

נוריאל רוביני, הכלכלן שחזה את משבר 2008, טוען שמבחינת מדיניות כלכלית ביידן וטראמפ דווקא דומים ושזה לא בהכרח דבר רע |"המטרה הסופית היא להעביר חלק מרווחי ההון לידי העובדים"

נוריאל רוביני

ניו יורק – כעת, כחצי שנה אל תוך כהונתו של ג'ו ביידן כנשיא ארה"ב, הגיע הזמן להשוות את הדוקטרינה הכלכלית של הממשל שלו לזו של הנשיא הקודם, דונלד טראמפ, ולמדיניות של נשיאים קודמים, דמוקרטים ורפובליקאים כאחד.

הפרדוקס הוא של"דוקטרינת ביידן" יש יותר מאפיינים משותפים עם המדיניות של טראמפ מאשר עם המדיניות שיישם ברק אובמה, אשר בתקופתו שירת ביידן כסגן הנשיא. הדוקטרינה הניאו-פופוליסטית שצמחה בתקופת טראמפ מתגבשת והולכת בתקופת ביידן, ומייצגת שינוי גדול בהשוואה למדיניות הניאו-ליבראלית של כל הנשיאים שכיהנו בין ביל קלינטון לאובמה.

דונלד טראמפ נואם בכנס תמיכה, יולי 2021. רץ כפופוליסט (צילום: ג'ייסון בהנקן, AP Photo)
דונלד טראמפ נואם בכנס תמיכה, יולי 2021. רץ כפופוליסט (צילום: ג'ייסון בהנקן, AP Photo)

טראמפ רץ לנשיאות כפופוליסט, והמסר שלו הדהד היטב בקרב לבנים בני מעמד הצווארון הכחול. אך הוא משל יותר כפלוטוקרט, הפחית את שיעורי מס החברות והחליש עוד יותר את מצבם של העובדים בהשוואה לבעלי ההון. למרות זאת, האג'נדה שלו כללה מספר אלמנטים שהיו באמת פופוליסטיים, במיוחד אם משווים את הגישה שלו לתמיכה הרדיקלית והבלתי מסויגת שהעניקו הרפובליקאים בעשורים האחרונים לתאגידים הגדולים.

קלינטון, בוש, אובמה: אותה מדיניות כלכלית

למרות שהממשלים של קלינטון, ג'ורג' וו. בוש ואובמה היו שונים זה מזה במובנים רבים, עמדתם הבסיסית בנוגע לשאלות עקרוניות הנוגעות למדיניות כלכלית היתה דומה. לדוגמא, שלושתם תמכו בהסכמים לליברליזציה של הסחר והסרת חסמים לסחר, וכן במדיניות שתמכה בחיזוק הדולר. כולם ראו במדיניות זו אמצעי להפחתת מחירי הייבוא ותמיכה בכוח הקנייה של מעמד הפועלים לנוכח העלייה באי השוויון בהכנסות ובחלוקת העושר.

כל אחד משלושת הנשיאים הללו גם כיבד את עצמאותו של הבנק הפדרלי של ארה"ב ותמך במחויבותו לשמור על יציבות מחירים. שלושת הנשיאים גם פעלו ליישם מדיניות פיסקלית מתונה, ואימצו מדיניות של הרחבה פיסקלית (הורדת שיעורי מסים וגידול בהוצאה הציבורית) בעיקר כתגובה למיתון כלכלי. ולבסוף, לממשלים של קלינטון, בוש ואובמה היו מערכות יחסים טובות מאוד עם חברות הטכנולוגיה הגדולות, עם העסקים הגדולים ועם וול סטריט. כולם המשיכו במדיניות של דה-רגולציה של מגזרי הסחורות והשירותים, וסייעו ליצור את התנאים הקיימים כיום של שוק אוליגופוליסטי בו הכוח מרוכז בידי התאגידים, חברות הטכנולוגיה והסקטור הפיננסי.

ברק אובמה, ביל קלינטון וג'ורג' וו. בוש הבן. כולם המשיכו במדיניות של דה-רגולציה של מגזרי הסחורות והשירותים, וסייעו ליצור את התנאים הקיימים כיום של שוק אוליגופוליסטי  (צילום: AP Photo)
ברק אובמה, ביל קלינטון וג'ורג' וו. בוש הבן. כולם המשיכו במדיניות של דה-רגולציה של מגזרי הסחורות והשירותים, וסייעו ליצור את התנאים הקיימים כיום של שוק אוליגופוליסטי  (צילום: AP Photo)

ביחד עם הליברליזציה של הסחר וההתקדמות הטכנולוגית, קווי המדיניות שתיארנו לעיל הגדילו את רווחי התאגידים והקטינו את חלקם של העובדים בהכנסות, מה שהחריף את אי השוויון. צרכנים בארה"ב הרוויחו מהעובדה שהעסקים שרווחיהם גדלו כתוצאה מדה-רגולציה ואינפלציה נמוכה יכלו להוריד מחירים, אך בכך הסתיימה התועלת שהפיק האדם הפשוט מתהליך זה.

הדוקטרינות של קלינטון, בוש ואובמה היו דוקטרינות ניאו-ליברליות, המשקפות אמונה משתמעת בכלכלת טפטוף (trickle-down economics). אך המצב התחיל להשתנות בכיוון יותר ניאו-פופוליסטי ולאומני במהלך כהונתו של טראמפ, ושינויים אלה הפכו לברורים יותר תחת ממשלו של ביידן.

הגנה על הייצור המקומי והישענות על הבנק הפדרלי

למרות שלעיתים נדמה היה שהפרוטקציוניזם של טראמפ היה מגושם משהו, ביידן נוקט במדיניות סחר לא פחות לאומית השואפת להגן על תוצרת מקומית באמצעות הגבלות על היבוא. הוא לא ביטל את המכסים שהטיל טראמפ על סין ועל מדינות אחרות, ונקט במדיניות רכש קפדנית יותר של "קניית תוצרת ארה"ב", כמו גם בקווי מדיניות אחרים שנועדו להחזיר לארה"ב את פעילות הייצור של סקטורים יצרניים חשובים. לא פחות חשוב מכך, היריבות בין ארה"ב לסין והמרוץ בין שתי המדינות הללו לשליטה בסחר, טכנולוגיה, דאטה, מידע ותעשיות העתיד המשיכה גם היא.

ג'ו ביידן בתקופת מועמדותו לנשיאות ארה"ב, פברואר 2020. נוקט במדיניות סחר לא פחות לאומית מאשר טראמפ (צילום: סקוט אולסון\ Getty Images)
ג'ו ביידן בתקופת מועמדותו לנשיאות ארה"ב, פברואר 2020. נוקט במדיניות סחר לא פחות לאומית מאשר טראמפ (צילום: סקוט אולסון\ Getty Images)

בדומה לכך, למרות שביידן מעולם לא נקט באופן פורמאלי במדיניות בה נקט טראמפ במטרה להחליש את הדולר ולנסות לכפות על הבנק הפדרלי לממן את הגירעון הגדול במאזן הממשלתי שנוצר כתוצאה מהמדיניות שלו, ממשלו דווקא הכניס לתוקף אמצעים שדורשים שיתוף פעולה הדוק יותר מצד הבנק הפדרלי. למעשה, ארה"ב עברה למצב תמידי בו הממשלה לווה כסף מהבנק המרכזי על מנת לממן את ההוצאה הציבורית (debt monetization) – מדיניות שהחלה תחת ממשל טראמפ ונגיד הבנק הפדרלי ג'רום פאוול.

במסגרת הסדר זה, אם האינפלציה תעלה בקצב מתון יהיה הבנק הפדרלי חייב לאמץ מדיניות של אי התערבות, משום שהאלטרנטיבה – מדיניות מוניטרית הדוקה למניעת עליית האינפלציה – תגרום להתמוטטות השווקים ולמיתון חמור. שינוי זה בעמדת הבנק הפדרלי משקף שינוי חד בהשוואה למדיניות בה נקט מ-1991 ועד ל-2016.

גירעונות תאומים והעברות ישירות לשכבות החלשות

בנוסף, בהתחשב בגירעונות התאומים הגדולים של ארה"ב (Twin Deficits, הגרעון בתקציב הממשלה והגרעון במאזן התשלומים), ממשל ביידן ויתר למעשה על הניסיון לנקוט במדיניות התומכת בדולר חזק. למרות שממשל ביידן לא תומך בדולר חלש באופן גלוי, כפי שעשה טראמפ, הוא בהחלט לא יתנגד לשינוי בשער המטבע אשר עשוי להחזיר לארה"ב את היכולת להתחרות ולהפחית את גירעון הסחר של המדינה.

על מנת להפוך את המגמה של התרחבות אי השוויון בהכנסות ובעושר, ממשל ביידן מעדיף העברות ישירות ומסים נמוכים יותר לעובדים, למובטלים, לעובדים במשרות חלקיות ולמי "שנותרו מאחור במרוץ". גם הפעם מדובר במדיניות שהתחילה במסגרת ממשל טראמפ, עם תוכנית הסיוע שחוקקה בעקבות משבר הקורונה בהיקף של 2 טריליון דולר, ועם חוק הסיוע הכלכלי שהועבר בדצמבר 2020 (בעלות של 900 מיליארד דולר). ממשל ביידן העביר חבילת סיוע של 1.9 טריליון דולר, וכעת הממשל שוקל להוציא 4 טריליון דולר על תשתיות, אך פרטי הפרטים לגבי התחומים בהם יושקע הכסף עדיין לא נקבעו.

מנכ"ל פייסבוק מארק צוקרברג מעיד בווידאו בפני תת וועדה של בית הנבחרים האמריקאי בנושא ניצול לרעה של כוח השוק של פייסבוק. צעדים שנועדו להגביל את כוחם של תאגידים באמצעות אכיפה, שינויים רגולטוריים וחקיקה (צילום: גראהם ג'נינגס, Washington Examiner via AP)
מנכ"ל פייסבוק מארק צוקרברג מעיד בווידאו בפני תת וועדה של בית הנבחרים האמריקאי בנושא ניצול לרעה של כוח השוק של פייסבוק. צעדים שנועדו להגביל את כוחם של תאגידים באמצעות אכיפה, שינויים רגולטוריים וחקיקה (צילום: גראהם ג'נינגס, Washington Examiner via AP)

בעוד שביידן דוחף לכיוון של מיסוי יותר פרוגרסיבי מאשר טראמפ, יכולת הממשל שלו להעלות את שיעורי המס היא מוגבלת. על כן, כמו במקרה של ממשל טראמפ, המדינה שוב תתחיל לממן גירעונות פיסקליים גדולים באמצעות חוב שהבנק הפדרלי ייאלץ לממן. ביידן גם ינצל את התגובה השלילית החריפה בציבור כנגד התאגידים הגדולים וחברות הטכנולוגיה הגדולות, מגמה אשר החלה עוד בימים שטראמפ היה בשלטון.

ממשל ביידן כבר נקט בצעדים שנועדו להגביל את כוחם של תאגידים באמצעות אכיפה, שינויים רגולטוריים וחקיקה. בכל מקרה, המטרה הסופית היא להעביר חלק מרווחי ההון לידי העובדים.

פופוליזם או הפיכה

מסתבר, אם כן, שביידן נוקט במדיניות ניאו-פופוליסטית הקרובה יותר לזו של ממשל טראמפ מאשר לזו של ממשל אובמה. אך שינוי זה בדוקטרינה הכלכלית לא מפתיע. בכל פעם שאי השוויון מקצין מעבר לנקודה מסוימת,  פוליטיקאים – בין אם מימין ובין אם משמאל – הופכים יותר פופוליסטים. האלטרנטיבה היא לתת לאי השוויון שיצא משליטה להפוך למחולל מאבקים חברתיים, או, במקרים קיצוניים, מלחמת אזרחים או הפיכה.

מפגינים מתנועת "אוקיופיי וול סטריט" וחברי איגודי עובדים מפגינים כנגד פערים כלכליים. ניו-יורק, אוקטובר 2011. האלטרנטיבה היא לתת לאי השוויון שיצא משליטה להפוך למחולל מאבקים חברתיים  (צילום: ג'ייסון דקרואו, AP Photo)
מפגינים מתנועת "אוקיופיי וול סטריט" וחברי איגודי עובדים מפגינים כנגד פערים כלכליים. ניו-יורק, אוקטובר 2011. האלטרנטיבה היא לתת לאי השוויון שיצא משליטה להפוך למחולל מאבקים חברתיים  (צילום: ג'ייסון דקרואו, AP Photo)

זה היה בלתי נמנע שהמטוטלת של המדיניות הכלכלית של ארה"ב תנוע מהצד הניאו-ליברלי לצד הניאו-פופוליסטי. אך שינוי זה, למרות היותו הכרחי, כרוך בסיכונים משל עצמו. חובות עצומים – הן של אזרחים והן של הממשלה – יגרמו לכך שהבנק הפדרלי ימצא את עצמו במלכודת חובות. בנוסף, הכלכלה תהיה פגיעה לשינויים שליליים באספקה של מוצרים וסחורות בעקבות הדה-גלובליזציה, המאבק בין ארה"ב לסין, התבגרות האוכלוסייה, המגבלות על הגירה לתוך ארה"ב, הפגיעה בכוחם של התאגידים, התקפות הסייבר, שינוי האקלים ומגפת הקורונה.

מדיניות של הרחבה פיסקלית ומוניטרית עשויה לעזור להגביר את חלקם של העובדים ברווחים, נכון לעכשיו. אך עם הזמן, אותם גורמים עשויים לגרום אינפלציה גבוהה יותר או אפילו סטגפלציה (אם אותם שינויים שליליים באספקת סחורות ומוצרים אכן יקרו). אם המדיניות שנועדה להפחית אי שוויון תוביל לחובות שאינם ברי קיימא, הן של אזרחים והן של הממשלה, ייתכן שנתמודד עם משבר חוב שיהיה כרוך בסטגפלציה – אותו משבר מפניו הזהרתי במהלך הקיץ.

נוריאל רוביני (Nouriel Roubini) הוא פרופסור לכלכלה בבית הספר שטרן לעסקים של אוניברסיטת ניו יורק, יושב הראש שלRoubini Macro Associates  ומגיש התוכנית NorielToday.com.

© Project Syndicate, 2021

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!