קיבוץ גינוסר הוא מעצמה חקלאית בקנה מידה בינלאומי. בננות, מנגו, אבוקדו, שקדים (שנותנים תחרות אמיתית לשקד האמריקאי). אפילו אננס. החבר'ה האלו נוטעים ומעבדים תלם אחר תלם בכל מקום בארץ בו דורכת הרגל העברית. מעוטף עזה ועד הגליל העליון. בקיבוץ גם רפת מצליחה ומפעל תרביות ששמו הולך לפניו בעולם, אבל על אלו בהזדמנות אחרת.
ביום שלישי האחרון הייתי בדרכי לגינוסר. שר החקלאות עודד פורר עלה לשידור ברדיו, להסביר על הרפורמה החקלאית, בדיוק כשחציתי את אזור גפני היין המדהימים של יישובי המועצה האזורית מרום הגליל. הכנרת נפרשה תחתי חבוקה במטעי הבננות והמנגו של קיבוצי עמק הירדן והמושבים אמנון ואלמגור. אחד הנופים המדהימים בארץ, שהושג בעבודת הכפיים של ראשוני החלוצים והמתיישבים שעשו זאת בשבילנו.
השר סיפר שבחדרו נמצאים נציגי ארגוני החקלאים. אני מכיר את כולם מקרוב. מכיר את הקרמיקה בשירותים בביתם ואת הסככה בלול או במטע. יכולתי לנחש מי נמצאים בחדר. פורר החל לטעון בזכות הרפורמה, ואני ממש לא מתכוון לכתוב כאן מילה כנגד טיעוניו או על דיוק הנתונים החקלאיים שמסר בראיון.
האימהות החלוצות של הגליל
בעוד אני משקיף על המפעל החקלאי האדיר סביב הכינרת, שר החקלאות דיבר על זקנה בת שמונים שנותרו לה עוד שנתיים לאסוף ביצים. הבנתי מיד על מי מדובר. עוד נחזור אל אותה זקנה.
נזכרתי אז בסיפור שסיפר לי מאיר צור מעין יהב. מאיר חקלאי ועובד אדמה. הוריו נענו לקריאה והלכו משכונת התקווה לעשות חקלאות בערבה. משפחת צור היא מהמשפחות החקלאיות המובילות בישראל. הוא סיפר לי על דיון שהשתתף בו אצל שר האוצר דאז יאיר לפיד. הנושא היה, אז כהיום, ענף ההטלה ביישובי גבול הצפון. שר האוצר אמר בדיון ש'עד שאמא של שמחון לא תלך לעולמה לא ניתן יהיה לבטל את חוק הגליל' (הכולל הקלות לבעלי לולים בצפון). צור העיר לו שאמא שלי הלכה לעולמה כמה שנים לפני שהוא הגיע להיות שר האוצר. אני ראיתי באמירה הזו התנשאות, ונעלבתי עד עמקי נשמתי.
האימהות החלוצות של הגליל גידלו אותנו באהבה ומסירות. הן חינכו אותנו לערכים ולאהבת הארץ מלול קטן, ומכמה דונם של מטעים שחרצו בעשר אצבעות באדמת הגבול, והן עשו את זה הרבה לפני גדר המערכת עמוסת האמצעים האלקטרוניים. כתלמיד בבית הספר, שיעורי הטבע שלי התקיימו מעבר לגבול.
מטרים ספורים ממוצב חיזבאללה
שמעתי את שר החקלאות מדבר על הזקנה והכל חזר אלי כמו אגרוף לפרצוף. שוב אותה ההתנשאות. שוב אותן מילים. להמשך הדברים כבר לא יכולתי להקשיב. אותה זקנה היא אמא של שמעון ביטון ממושב אביבים, מטרים ספורים מהמוצב הכי קדמי של החיזבאללה. ביטון ישב באותה עת בחדר הישיבות במשרד החקלאות כנציג המגדלים, והמתין ששר החקלאות יסיים להתראיין ברדיו.
אותה זקנה מאביבים היא חלוצה אמיתית, שהגיעה כנערה ממרוקו בשנות החמישים היישר למושב אביבים. היא התחתנה והקימה בית במושב. את בעלה איבדה בהתקפה רצחנית של מחבלים על אוטובוס של ילדי אביבים שהיו בדרכם לבית הספר סמוך לגבול לבנון. בנה שמעון, אז ילד בין שש וחצי, נפצע אנושות ושכב שנה וחצי בבית חולים.
הזקנה מאביבים הקימה בית שני במושב, והמשיכה לגדל את שמעון ואחיו החדשים בגאווה אמיתית. הזקנה מאביבים היא מתיישבת וחלוצה שחלקה במפעל הציוני מעורר גאווה והתרגשות. לעולם לא אתן שמישהו יפגע או יזלזל באימהות שלנו, שהמעשה החלוצי שלהן ירשם וייחקק בספר דברי הימים של הארץ הזו.
החיילת של מדינת ישראל
שמעון ביטון, בנה של הזקנה מאביבים, הוא ראש הוועד במושב. הוא מוביל מושב של מאה ושלוש משפחות, כולם מגדלי ביצים. משפחות המושב מעבדות את מעט האדמה שיש בגבול, ממש עד הגדר. תפוחים, נקטרינות, קיווי, אפרסקים ועוד.
עצה אחת יש לי בעבור אדוני שר החקלאות. עלה על הרכב, סע לאביבים. הזקנה תדליק את הטאבון (הפרינה) שלה, ואחרי שתאכלו יחד לחם מרוקני חם עם חמאה מהרפת בקיבוץ השכן וריבת תפוחים מקומית, צאו יחד לאסוף ביצים בלול שלה. הזקנה מאביבים מעולם לא עזבה את אביבים למרות שהיו לה הרבה סיבות לעזוב. היא שם והיא תהיה שם עוד הרבה שנים. היא החיילת האמיתית של ממשלת ושל מדינת ישראל.
אני גאה בך ואוהב אותך, הזקנה מאביבים. שמעון בנך הוא דוגמא ומופת לחקלאי ולאיש ציבור. אני מצדיע לכם חקלאי הגליל. בקיבוץ, במושב ובחקלאות הפרטית. אם ניסיון החיים שלי לימד אותי דבר אחד, זה שהפוליטיקה מעולם לא ניצחה את המפעל הציוני. כך יהיה גם הפעם.
הכותב כיהן בעבר כשר החקלאות, שר התעשייה ומזכ"ל תנועת המושבים.
