הדרך מהבית שלנו אל המעון של בני בן השלוש וחצי נמשכת כ-1.3 קילומטרים. בהליכה ברגל, כשדוחפים עגלה, היא אורכת בין 15 ל-20 דקות. בשלוש השנים האחרונות, שבהן הלכתי בה (כמעט) כל בוקר יחד איתו, ופעמים רבות גם בדרך חזרה, היא הפכה לחלק מהוויית החיים של שנינו. עליות, ירידות, פניות, מעברי חציה, חנויות, בגשם ובשמש. עכשיו הגיע הזמן להיפרד, לא רק מהמעון האהוב, אלא גם מהדרך אליו.

מעבר חצייה ברחוב הרצל, רחובות. כל מטר אוצר איזו חוויה, זיכרון או מחשבה (צילום: אסף צבי)

הרבה מאוד השתנה בשלוש השנים האלה. הבן הפך מתינוק שזוחל את צעדיו הראשונים במרחב, לילד שמאתגר אותי בשאלות מורכבות. מגפה שאיש לא ציפה לה שיבשה לחלוטין את העולם ואת שגרת החיים המוכרת. ובתוך השינויים האלו, הדרך מהבית לגן הייתה משהו יציב וקבוע. משהו שאתה יודע איפה הוא מתחיל ואיפה ייגמר, משהו שיהיה כאן שוב מחר. זה לא מעט, במיוחד בימים טרופים אלו.

הדרך הזו הייתה תפאורה פיזית לשמחות, לעצב ולבלבול, וגם במה להרפתקאות משותפות של אבא ובן. כל מטר בה אוצר איזו חוויה, זיכרון או מחשבה. התפעמות מצינור שיצא מחלון הקומה השלישית של בניין ששופץ, והוביל למכולה שהוצבה באמצע הרחוב. קטיף תפוזים סיניים מעץ שעוברים לידו, ואם שוכחים חייבים לחזור. וגם פינה שתמיד פגשנו בה חתול ששותה מים מקערה.

***

הדרך הייתה אמנם עוגן, אבל גם היא לא קפאה על שמריה. למעשה, כמעט כל מקטע בה עבר שינוי בשלוש השנים האלה. לפני שנה נחפר מול הבית שלנו בור גדול בקרקע, והונחו בו יסודות של בניין מגורים חדש. כל בוקר ראינו את העובדים, המשאיות והמנופים עורמים קורות, מניחים מוטות ברזל ויוצקים בטון. היום עומדות שם כבר חמש קומות.

בניין שנבנה בשנה האחרונה ברחוב שפינוזה ברחובות (צילום: אסף צבי)

אחרי שפונים ימינה ואחר כך שמאלה עוברים דרך אתר בנייה נוסף, שאנחנו קוראים לו 'אתר הבנייה השני'. שם הגיעו רק עד הקומה השלישית.

בכבישים הקרובים יותר למעון חפרו תעלות לכבלי תקשורת וסללו אספלט חדש. משרד תיווך נדל"ן הפך לחנות ירקות, שגם היא נסגרה בינתיים. כיכר עם פרחים ודשא גולחה ביום בהיר אחד ללא הודעה מוקדמת, ואחרי כמה שבועות הוצב בה פעמון ענקי, אולי הוא גם יצלצל מתישהו.

פעמון ענק בכיכר ברחוב בית הפועלים ברחובות. אולי גם הוא יצלצל מתישהו (צילום: אסף צבי)

חתולים רובצים על כיכר שהייתה ואיננה בפסאז' בני ברית ברחובות (צילום: אסף צבי)

כיכר אחרת, באמצעו של מדרחוב חנויות קצר, הייתה פינת הנמנום של כמה חתולי רחוב עד שהושטחה והועלמה לחלוטין. וגם גן המשחקים הסמוך למעון, שהפך לתחנה קבועה של טיפוס על סולמות ובניית עוגות חול בדרך הביתה, נסגר לחלוטין לפני כחודשיים לצורך שיפוץ מקיף.

***

מעבר למפגש עם הנוף הפיזי, גם שמות הרחובות מעלים מחשבות. בזמן שעובדי מערכת הבריאות בישראל התמודדו עם עומס בלתי אפשרי והתחננו לתוספות תקציבים ותקנים, עברנו כל יום ברחוב ד"ר מוסקוביץ', שהיה רופא המושבה רחובות בתחילת המאה הקודמת. תזכורת לתקופה שבה העריכו את מי שהקדיש את חייו לבריאות הציבור. ולא רק רופא המושבה זכה להערכה: סמטה קטנה בדרך למעון קרויה על שמו של אליעזר הרבבסקי, הרוקח הראשון במושבה.

רחוב על שם ד"ר מוסקוביץ', רופא המושבה רחובות. תזכורת לתקופה שבה העריכו את מי שהקדיש את חייו לבריאות הציבור (צילום: אסף צבי)

רחוב אליעזר הרבבסקי, הרוקח הראשון במושבה רחובות (צילום: אסף צבי)

עוד שמות מאתגרים אותי בדרך: ללכת ברחוב בית הפועלים וברחוב העבודה, זכר לתקופה שבה האדם העובד וצרכיו עמדו במרכז החברה. לחצות את רחוב הרצל, שלפני 120 וקצת שנה ביקר ממש כאן ברחובות, ושרטט תוכנית לחברה סולידרית ודמוקרטית שתהיה מגדלור לעולם, ולהמשיך ממנו לרחוב החלוץ, התנועה שהעלתה לארץ עשרות אלפים עם אש בעיניים כדי להגשים את החזון הזה. אני מזכיר לעצמי שכל אלו לא היו כל כך מזמן, שהמציאות לא חייבת להיות כפי שהיא, ושצריך להיאבק למען עתיד אחר, לנו ולילדים שלנו.

***

היום (א') נלך בדרך למעון בפעם האחרונה. למטפלות האהובות קנינו מתנת סוף שנה, אבל אני לא יודע איך להיפרד מהדרך ומהנוף שרגלינו פסעו בו מאות, אולי אלפי, פעמים. אני מניח שגם הדרך לגן טרום החובה החדש תהיה מלאה בהרפתקאות, בנופים ובמחשבות. אבל היא לא תוכל להחליף את הדרך הראשונה למעון.