הדבר הראשון שצריך להזכיר כשמסכמים את המשחקים האולימפיים בטוקיו 2020, הוא שהם התקיימו. אומנם ב-2021, אומנם בלי קהל ביציעים, אבל התקיימו, וזה לא מובן מאליו. רק שלוש פעמיים בהיסטוריה המשחקים האולימפיים בוטלו, וזה קרה בגלל מלחמות עולם. גם הפעם היפנים היו, כנראה, מעדיפים לא לארח קרנבל עם נציגים מ-205 מדינות, אבל לא הייתה להם ברירה. זה קרה, ואפילו הסתיים בשלום.
כמו כל אולימפיאדה גם זו הייתה עמוסה באירועים וברגעים שיחרטו בזיכרון. מעל 11,000 ספורטאים, ולכל אחד מהם יש סיפור שרק מחכה להיכתב. באופן טבעי, נחשפים לסיפורי המנצחים, אבל הסיפורים הטובים ביותר נמצאים בחדר ההלבשה של המפסידים.
כשניקול זליקמן, המתעמלת האומנותית של ישראל, סיימה את התחרות שלה וחיכתה בסבלנות מורטת עצבים לקבל את גזר הדין של השופטים, היא שלפה פתק ועליו כתבה: "אני באתי לחלום". כמה פשוט, ככה מרגש. והיא בכלל סיימה במקום השביעי.
***
מעבר לסיפורים האישיים המרגשים, המשחקים בטוקיו היו המגוונים והשוויוניים ביותר בהיסטוריה: 93 משלחות חזרו הביתה עם לפחות מדליה אחת, יותר מדינות מכל המשחקים האחרים בהיסטוריה. הרבה דברים קרו בפעם הראשונה ושכתבו את ארכיון הספורט. ברמודה, על 60 אלף תושביה, חגגה מדליית זהב אולימפית ראשונה. סן מרינו, על 34 אלף תושביה, חגגה שתיים (לא מזהב). הודו, עם 1.4 מיליארד תושביה, חגגה מדליית זהב ראשונה באתלטיקה.
השליטה המוחלטת של מדינות בענפים מסוימים נחלשה. וכך, בגמר הריצה ל-400 מטר גברים, עמדו על הפודיום רץ מהבהאמס, רץ מקולומביה ורץ מגרנדה. בגמר הטלת כידון לנשים, הפודיום הורכב מסינית, פולניה ואוסטרלית. ואפילו בהתעמלות אמנותית, ענף שנשלט באופן אבסולוטי על ידי רוסיה, בראש הפודיום עמדה מישהי מישראל.
דוגמה נוספת לגיוון יוצא הדופן היא גיל הספורטאים: מסקייטרית בת 13 עד סקייטר בן 46. מרוכבת סוסים בת 66 ועד מרתוניסט בן 44. כולם הביאו איתם רוח צעירה, נועזת, פתוחה וחשופה יותר. והיו גם, לראשונה, תחרויות מעורבות, נשים וגברים – בבריכת השחייה ובג'ודו; תחרויות שהוסיפו עניין, ולהערכתי, במשחקים הבאים יהיו עוד שילובים כאלה.
***
קהילות הלהט"בים, הטרנסג'נדרים, האימהות הספורטאיות ומתמודדי הנפש העלו לסדר היום את הנושאים שקרובים לליבם. הכוכבות הכי גדולות של המשחקים שמו את הנושאים האלה על השולחן. דווקא בקיץ שבו אופ"א חששו שאוהדי כדורגל יניפו את דגלי הקהילה הלהט"בית באליפות אירופה, בטוקיו חגגו את קבלת האחר.
ספורט עוזר לשנות תודעה ומסוכמות חברתיות, ואין זירה משמעותית יותר לעשות ולראות את השינוי מאשר האירוע הגלובלי הגדול בעולם. מי יאמין היום שב-1980 נשים לא רצו מרתון במשחקים האולימפיים, כי חשבו שזה יפגע בהן. ב-2021, בעומס החום הקיצוני, אחוז גדול יותר של גברים (30%) מאשר נשים (20%) פרשו מריצת המרתון.
מי יאמין שלפני 40 שנה רק 14 אחוז מהמשתתפים במשחקים היו נשים. בטוקיו השוויון כמעט הושלם עם נשים שהיוו 49 אחוז מהמשתתפים. ובחלק מהמדינות, נשים זכו ביותר מדליות מאשר גברים. בארה"ב לדוגמה, נשים זכו ב-66 מדליות, גברים ב-41; ביפן, נשים 30, גברים 25.
המשלחת הישראלית הייתה ביטוי מושלם לרוח משחקי טוקיו 2020: רוב נשי, זכייה בשלוש מדליות בענפים חדשים, גמרים בכל ענפי הליבה של המשחקים: אתלטיקה, שחייה והתעמלות.
***
אפשר ללמוד הרבה על התפתחות החברה והאדם מההיסטוריה של המשחקים האולימפיים. המשחקים הם הניסוי החברתי הגדול ביותר בתבל, והם מדברים בשפה אחת שמובנת לכל אדם, שפת הספורט. באופן טבעי, במהלך המשחקים, הדגש הוא על הגוף ועל ההישגים הפיזיים, אבל ההתפתחות היא גם בתחום הרוח וההישגים החברתיים.
סיסמת המשחקים בטוקיו הייתה: "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר – יחד". את ה"יחד" הוסיפו היפנים באישור הוועד האולימפי. אם מה שקרה בטוקיו הוא סימן לעתיד, אפשר להיות אופטימיים. לפחות עד פריז 2024.