ההישג של מתן רודיטי במשחה המרתון ל-10 ק"מ במים פתוחים, אינו הטוב ביותר בהיסטוריה הארוכה של השחייה הישראלית, הוא הטוב ביותר במים פתוחים, והוא הישג מדהים למשלחת הישראלית במשחקי טוקיו 2020.
שחיין המדורג 13 בעולם מסיים במקום הרביעי, אחרי שני אלופי עולם במשחה ל-1,500 מטר, זה הישג מדהים, יוצא דופן, כזה שמתרחש לעיתים רחוקות במשחקים האולימפיים, או באליפות העולם, וזה קרה לשחיין ישראלי צעיר בן 22 מהרצליה. זה היה ממש קרוב ל"לא יאומן", אבל זה יאומן, כי זה התרחש, ואני מוריד את הכובע בפני מתן ומאמניו מאז הילדות ועד לנבחרת ישראל, ולהופעה ראשונה בתחרויות המים הפתוחים, ענף ספורט צעיר שהופיע לראשונה במשחקי סידני 2000.
***
השחייה הישראלית היא הענף היחיד שהשתתף בכל האולימפיאדות בהן השתתפה ישראל, החל בהלסינקי 1952, שבה השתתף נחום בוך; דרך שושנה ריבנר, השחיינית הראשונה שייצגה את ישראל (מלבורן 1956); עבור לעמירם טראובר, הישראלי הראשון שירד את גבול הדקה ב-100 מטר חופשי (רומא 1960); גרשון שפע הספורטאי-שחיין הישראלי הראשון שהשתתף בשלוש אולימפיאדות (רומא 1960, מקסיקו סיטי 1968 וטוקיו 1964); אברהם מלמד, שהיה הראשון שעלה שלב (100 פרפר, מקסיקו סיטי); נבחרת השליחים הישראלית שעלתה לראשונה לגמר אולימפי במשחה המעורב (אטלנטה 1996); איתן אורבך השחיין הראשון שעלה לגמר אולימפי אישי (סידני 2000); ויעקב טומרקין – מקום 7 (לונדון 2012) שיא עבור ישראל. כל אלו הם תחנות בהיסטוריה האולימפית הקצרה של השחייה הישראלית.
אמנם האיגוד שמנהל את ענף המים הפתוחים הוא אותו איגוד שחייה הישראלי, וגם הוא ראוי למחמאות על שהביא את רודיטי להצלחה מדהימה, אבל ענף המים הפתוחים אינו שחייה בבריכה. אני לא מקבל את האמירה: "שחייה זו שחייה, זו שחייה". הפעילות בבריכה שונה משחייה במים פתוחים. שחייה בבריכה היא שחייה בבריכה. השחייה במים פתוחים היא שחייה בים, באגם, בנהרות, במים שאינם סגורים בין ארבעה קירות ואינם מסומנים במסלולים ברוחב 2.5 מטר.
***
אחד הדברים השונים בבסיס השחייה במים פתוחים, הוא השחייה של שחיין אחד אחרי השני, החלפת מוביל הדבוקה, שיכולה לכלול שני שחיינים, אבל גם 20, ובדבוקה – אלו שאינם מובילים שוחים ברמת אנרגיה שונה ופחותה לעומת המובילים.
לאחר המשחה, רודיטי התייחס לטקטיקה בה נקט. הוא דיבר על הניסיון שלו "לעשות דראפטינג" (לשחות מאחורי שחיין אחר, או לצידו, ולנצל את שובל הגלים שהוא יוצר) על שחייני הדבוקה המובילה ולא לאבד אותם עד הסוף ויהי מה. הטקטיקה שלו פעלה להפליא, הוא נשאר קרוב מאוד לצמרת, לאורך כל המשחה, ובסיום הצליח אף לעבור מספר שחייני צמרת של מים פתוחים.
בשחייה בבריכה, כשכל שחיין שוחה במסלול שלו, אם יש דראפטינג הוא מינימלי, והוא מתאפשר רק אם השחיין המוביל לא שם לב למצב, ולא שוחה בצד הרחוק מהשחיין שעושה עליו דראפטינג.
***
השחייה במים פתוחים אינה קלה יותר. יש בה מרכיבים רבים המשפיעים על הסגנון, על הראיה, על הנשימה, על תנוחת הגוף (הרמת ראש אחת למספר תנועות), ניווט בין המצופים, ועוד מרכיבים שהופכים אותה למיוחדת, מורכבת וקשה. אבל זו לא שחיית בריכה.
ולכן, הישגו של מתן רודיטי ענק, אבל ענק במים פתוחים, ולא הטוב ביותר בהיסטוריה האולימפית של השחייה הישראלית. בעיניי, ההישג של יעקב טומרקין, מקום שביעי בגמר ל-200 גב גברים, במשחקי לונדון 2012, היה ונשאר ההישג הטוב ביותר של השחייה האולימפית הישראלית בבריכה.