דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י"ז בתשרי תשפ"ב 23.09.21
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
מגזין דבר

זרים גמורים משחררים פחדים

יסמין גלקר-וייסבורד. "מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לך הערב?" (צילום: אלבום פרטי)

"ארוחה עם דרקון", ערב של משחק חברתי למבוגרים, סביב שולחן אוכל, מאפשרת למשתתפים, נשים וגברים, לפתוח את הלב בפני מי שאינם מכירים | יסמין גלקר-וייסבורד, מפתחת המשחק: "אנשים הם עוגת-שכבות של פחדים, וברגע שיש משחק, הם יכולים לאט לאט להסיר את השריון שלהם"

אורן דגן

משהו בצירוף המילים "ארוחה עם דרקון" היה מסקרן. אולי זה הריחוק החברתי של ימי הקורונה שהצמיח איזה צורך. הרשת מוצפת הצעות: סדנאות לגוף ולנפש, יוגה ומחול, מגע, מיניות, נשיות, גבריות, מעגלים מעורבים או בלעדיים, בטבע, בנגב, בגליל. "ארוחה עם דרקון" נשמע כמו משהו אחר. בפייסבוק היה הסבר: "פורמט תוכן חדשני שבו אפשר לפגוש אנשים זרים לארוחת ערב ולשחק איתם דרך שיחה. זו הזדמנות ללמוד על עצמנו ועל אחרים בצורה לא שגרתית ואמיצה". זרים, משחק, שיחה, ארוחת ערב. מה כבר יכול להיות?

שולחן האוכל. "ארוחת ערב. מה כבר יכול להיות?" (צילום: יסמין גלקר-וייסבורד)

המייל שהתקבל לאחר ההרשמה נפתח במילים: "שלום דרקון מתוק", והיו בו פרטים טכניים – מקום הארוחה (שאינו ידוע לפני ההרשמה, ומשתנה מפעם לפעם), יום ושעת המפגש, ובקשה לחתום על "מסמך הצהרת כוונות וקבלת אחריות על הארוחה".

ל"מערת הדרקון" יש חוקים: טלפונים בצד, אין שיחות חולין, אמון ואומץ, שומרים על עצמנו, ודיסקרטיות מוחלטת – מה שקורה בארוחה נשאר בארוחה, וכל דרקון שנחשף עושה זאת רק כי הוא רוצה בזה.

לשחרר פחדים על כוס יין

דלת הכניסה לדירה, שבה מתקיימת הארוחה, פתוחה לרווחה. כאן מפקידים את הטלפונים ופוגשים את המארחת, יסמין גלקר-וייסבורד, מפתחת המשחק והמנחה שלו, ואת נורה שולמן אייזנברג, "הפיה" של הערב, המסייעת לה; כל אחד מ-12 המשתתפים עונד תג שם נבחר (ג'יימס, ראקון, או "סתם" נועה), והמארחות מושיבות בסלון, בקבוצות של שלושה-ארבעה, ומוזגות כוס יין ראשונה. כל משתתף מקבל חפיסת קלפים עם שאלות, כמו "מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לך הערב?" ואחרות – שאלות שיישאלו בהמשך הערב, שאלות שיחפשו תשובה.

נורה שולמן אייזנברג (מימין) ויסמין גלקר-וייסבורד. "מפקידים את הטלפונים" (צילום: אלבום פרטי)

במרכז החדר שולחן גדול עליו מוגשת המנה הראשונה של הארוחה. ברקע, מוזיקה נעימה, וקבוצות המבוגרים, מעט מבוישים, אוחזים בידיהם קלפים, יושבים ומשוחחים בשקט, "שוברים את הקרח". אחרי 20 דקות כולם מתבקשים להתיישב ליד השולחן. וייסבורד מזכירה את חוקי הערב: אין שיחות חולין, שומרים על עצמנו ודיסקרטיות.

ואז היא מתוודה, בפתיחות מפתיעה לאוזני זרים. "הרגשתי שיש בתוכי דרקון", היא מספרת, "דרקון שאני צריכה לרצות אותו, לענות על בקשותיו. לפעמים הן היו מופרכות, כמו ללכת לשפוך את הלב בפני זרים. ראיתי שזה עושה לי טוב". והדרקון הזה, היא מסבירה, נמצא אצל כולם, "הוא הצל שלנו". היא מבקשת מהמשתתפים לחפש בתוכם את הדרקון-צל שלהם ולנסות לברר מיהו, להכיר אותו, ואולי בהמשך אף להתיידד איתו.

אחד מקלפי המשחק. "דרקון הוא כינוי לתופעה שבה רצון אותנטי נכלא מתחת לשכבות של פחד" (צילום: יסמין גלקר-וייסבורד)

"דרקון", היא מסבירה באתר שלה, "הוא כינוי לתופעה שבה רצון אותנטי נכלא מתחת לשכבות של פחד". והיא, על  פי הגדרתה שם, "משחררת רצונות שכלואים בפחד".

לחשוף דרקון שרוצה לצאת

הערב, שנמשך כחמש שעות, מתנהל בסבבים. בסבב הראשון כל אחד זכאי לשאלה אחת לבחירתו, או לשיקוף אחד. השאלות לא בהכרח פשוטות: מה הביא אותך לערב הזה? מה האירוע הקשה שאירע לך? איך את עם העבודה שלך? אם היית יכולה, במה היית עוסקת עכשיו במקום? והמשתתפים לאט לאט נפתחים, מדברים.

אחרי הסבב הראשון ניגשים לארוחה. האוכל צנוע, אבל טעים ומשביע. ועכשיו מותר לגלות שכשוייסבורד לא רואה, יש סביב השולחן התלחששויות: "נכון שהשם האמיתי שלך הוא לא ראקון?" או "מאיפה אני מכירה אותך, שירתת בצנחנים?"

קבוצה משחקת בקלפי הדרקון. "מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לך הערב?" (צילום : יסמין גלקר-וייסבורד)

לאחר הארוחה מתקיים סבב שני, בו כל אחד יכול לבקש כמה שאלות או שיקופים (כלומר שיגידו לו דברים על עצמו), בהתבסס על מה שנחשף בחלק הראשון של הערב (או בסתר בזמן האוכל). אחרי קרוב לשעתיים, עושים הפסקה נוספת, וכשחוזרים ממנה וייסבורד מכריזה על המשחק האחרון לערב – "משחק וידויים". כל אחד כותב על פתק סוד שהוא בחר לא לגלות או לחשוף, אבל כזה שהוא אינו מעוניין לקחת הביתה, ומבקש להשאיר אותו כאן, על השולחן.

סביב השולחן נשים וגברים, אבל זה לא מפגש של פנויים פנויות, אין בערב אינטרקציה אישית, יש הזדמנות לדיאלוג פנימי של המשתף עם עצמו, בעזרת הקבוצה. למרות הקושי להיחשף בפני זרים, נראה שמרבית הנוכחים הגיעו כדי לשתף, לספר ולחשוף "דרקון" שמסתתר בהם ורוצה לצאת. מדברים על פחד, תשוקה, חלומות, טראומות ונושאים מורכבים נוספים. לא קל לקבל שיקוף מזרים גמורים, אבל באווירה שנוצרת, תחת עינה הבוחנת של וייסבורד, אנשים אוזרים אומץ, ואחרי השיתוף רבים נאנחים אנחת רווחה.

"יש יתרון בלהגיד שזה רק משחק"

וייסבורד (35), נשואה ואמא לשתיים מנס ציונה, אינה מטפלת מקצועית. יש לה תארים בהסטוריה ובלשנות ו-MBA בשיווק ואסטרטגיה; היא למדה ייעוץ מיני, ועבדה 10 שנים בשיווק ופיתוח עסקי בחברה שעוסקת בחוויית משתמש (UX). "עולמות הידע המגוונים בהם גדלתי", היא אומרת בשיחה אחרי הערב, "אפשרו לי להכיר ולפתח כלים יעלים לקבלת החלטות ולעיצוב מציאות. אני יודעת לגשר בין ידע עסקי, לוגי ומשימתי, לבין עולמות רכים יותר של משמעות, תשוקה ושליחות. בשביל עצמי אני צריכה משחק. הוא מאפשר לי לא למסור את האחריות למישהו אחר, כמו למטפל, אלא למצוא פתרון לבעיה, המשחק נותן לי פתרון".

אחד מקלפי המשחק. "אני יודעת לגשר בין ידע עסקי, לוגי ומשימתי, לבין עולמות רכים יותר של משמעות, תשוקה ושליחות" (צילום: יסמין גלקר-וייסבורד)

מדוע, לדעתה, אנשים באים לארוחות? "יש פה משהו שעליתי עליו", היא אומרת, "לאנשים יש אפשרויות מוגבלות כדי לפתוח ולעבד נושאים רגשיים. לרבים יש גם רתיעה מעיבוד כזה והם נשארים עם השיט שלהם לבד. אנשים מפחדים מאיך יתפשו אותם, מה יגידו עליהם, הם עוגת-שכבות של פחדים. ולעומת זאת, ברגע שמציגים את העיבוד הרגשי כמשחק, אנשים יכולים לאט לאט להסיר את הפסאדה שלהם, את השריון. יש יתרון בהגדרה של הערב כרק משחק, זה מאפשר לחשיפה הרגשית לקרות. כשאנשים משחקים הם פתוחים יותר לשמוע שיקוף. מקסימום הם אומרים: 'זה בסך הכל משחק'".

וכן, זו גם הקורונה, שמאוד השפיעה, לדבריה, על אנשים לצאת לחפש ולשתף. "אנשים היו סגורים, הצטברו המון מצוקות והיו המון הדחקות של דברים שנמצאים בתוכם". כשנגמרו הסגרים נפתחה התעניינות גדולה בארוחות. "אנשים הגיעו טעונים עם סיפורים של רצון בחופש, בעיות בזוגיות, חיפוש עצמי. בגלל ההסתגרות, אנשים היו צמאים למגע ולשיחה עם אנשים נוספים, כמוהם. אני קוראת לזה 'חוף נודיסטים רגשי'".

"המשחק לא בא להחליף טיפול"

לקראת ערב ב"חוף הנודיסטים הרגשי" הזה היא מנהלת עם עצמה טקסים: "אני ממש צריכה להתכונן לארוחה, לעשות לעצמי דברים שגורמים לי להרגיש נעים ולהיכנס לאווירה. אני יכולה להגיד שעד שהדרקון לא אמר לי לעלות על במה, לא עשיתי את זה. לעלות על במה ולהגיד דברים שמפחידים אותי, זה גורם לי ריפוי. להגיד 'זה מפחיד אותי' מול אנשים זה עוזר".

היא לא הנחתה קבוצות לפני שפיתחה את "המשחק שלה", אבל השתתפה במספר רב של סדנאות. "חוויתי חוויות כמשתתפת בלבד", היא אומרת, "ולבוא ולהגדיר חוקים ולראות אנשים משתפים פעולה ומקבלים אצלי לגיטימציה וריפוי, זה היה חתיכת גילוי. סטמפה טובה בשבילי".

החדר בו מתקיימת הארוחה. "הסדנה מתאימה למי שנמצא בצומת דרכים,  או למי שחש סקרנות לגבי חלקים בו שמבקשים יותר במה" (צילום: יסמין גלקר-וייסבורד)

למרות שאינה מטפלת, בארוחות היא נחשפת לא פעם לסיפורים אישיים לא פשוטים, אפילו למצבים קיצוניים. לא מסוכן להניע אנשים להיפתח, מבלי שיהיה לזה המשך, במידת הצורך? "זו אינה סדנה טיפולית, אנחנו מזמינות אנשים להשתמש בפלטפורמה כפי שמתאים להם", היא אומרת, "הסדנה מתאימה למי שנמצא בצומת דרכים,  או למי שחש סקרנות לגבי חלקים בו שמבקשים יותר במה. המשחק לא בא להחליף טיפול", היא מדגישה, "הוא בא לפתוח משהו בנפש, משהו שנמצא שם וצריך להכיר בו.

לפני הארוחה אנחנו מקיימות שיחות עם כל הנרשמים כדי לוודא התאמה ובימים שאחרי הארוחה אני מדברת עם כל המשתתפים כדי לראות מה שלומם, מה נשאר איתם והאם הם בסדר. כבר יצא לי להמליץ למשתתפים לבחון תהליכי טיפול עבור נושאים שצפו בארוחה, אבל הרבה פעמים המוכנות לטיפול כבר התבשלה בהם קודם לכן, והארוחה רק נתנה מוטיבציה 'לקפוץ מהמקפצה'".

"זה עדיין לא מודל כלכלי שמצדיק את עצמו"

וייסבורד לא מרבה, לדבריה, לשווק את הארוחות מחוץ לאתר ולדף הפייסבוק שלה. "אני לא רוצה לשכנע", היא אומרת, "חשוב לי להגיע לאנשים שזקוקים לזה. הרבה מגיעים מפה לאוזן. שומעים דרקון ורוצים לשמוע עוד".

אחד מקלפי המשחק. "יצרתי שם את הממלכה שלי" (צילום: יסמין גלקר-וייסבורד)

כיום מתקיימות 3-2 ארוחות בחודש. "הארוחות לא מכניסות סכומים גדולים ועוד לא מאפשרות לי להסתמך עליהן כהכנסה בלעדית. הן רווחיות, אך לצידן יש מוצרים ושירותים נוספים שמשלימים אותן". בתחילת הדרך היא בישלה את הארוחות בעצמה, כעת היא מעסיקה שפית. ארוחת שף, שמתקיימת בחלל פרטי בדרום תל אביב, עולה 600 שקלים למשתתף; וארוחה נודדת, שמתקיימת בבתי משתתפים ברחבי הארץ – 380 שקלים. ההבדל הוא בסוג האוכל והמשקאות, אבל לא בפעילות החברתית.

בחודשים האחרונים היא פיתחה משחק קלפים שמבוסס על הארוחה. במפגשים האלה החוקים שונים מאשר בארוחות הדרקון. במשחקים מותר, למשל, לגעת. "המשחק מאפשר לי לתת משימות לאנשים, לתת מגע, חיבוק. אני יכולה לתת קלף שאומר: 'תדגים חיבוק לבן אדם אהוב'. זה מאפשר לך לשחק ולשמור על הגבולות של עצמך".

קלפי הדרקון. "במפגשים האלה החוקים שונים מאשר בארוחות הדרקון. במשחקים מותר, למשל, לגעת" (צילום: יסמין גלקר-וייסבורד)

לאור ההתעניינות, היא פתחה גם קבוצת פייסבוק של משחקים עם דרקונים. "יצרתי שם את הממלכה שלי", היא אומרת. "הרבה אנשים רוצים לבוא לאירועים, פנו אלי גם קבוצות מאורגנות שמבקשות לשחק"; וכעת היא חושבת על הקמת קבוצה של שגרירים, שינחו את משחק הקלפים, ומבטיחה שבקרוב יהיה סמינר, מפגש של כמה ימים שיכלול הרבה משחקים. בין השאר, היא מציעה גם "ערב מכשפות", שאותו היא מגדירה באתר שלה כ"אירוע משחקי לנשים שמבקשות חיבור לעצמן ולקבוצה כדי לכשף את המציאות לפי רצונן".

אבל את ההצעה לקיים ארוחות לפנויים פנויות דחתה. "חשוב לי שיבינו", אומרת וייסבורד, "זו לא הדינמיקה שאני רוצה ליצור. אולי זה יקרה בטעות, אבל זה לא מה שמעניין אותי".

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר
עוד על מגזין דבר:
רמאים קטנים במגפה גדולה
"אנחנו באמת משפחה פה"
בית הכנסת המחבק
תגובות