בכיר האמנים בישראל וחתן פרס ישראל, יגאל תומרקין, מת אתמול (חמישי) בביתו בגיל 87. ששה עשורים של עשייה בלתי פוסקת הותירו אחריהם גוף יצירה מגוון בתוכנו ועשיר בהיקפו, שאין לו אח ורע באמנות הישראלית.

הוא נולד בשם פטר מרטין גרגור היינריך הלברג ב-1933 בגרמניה, לאם יהודייה ולאב נוצרי. לאחר שהוריו נפרדו היגר עם אמו בהיותו בן שנתיים לארץ-ישראל, בה אמו פגשה את הרצל תומרקין והמשפחה השתכנה בתל אביב, העיר שבה חי ופעל מרבית שנות חייו.

לאחר שחרורו משירותו הצבאי בחיל הים, פנה ללמוד אמנות אצל הפסל רודי להמן, בחירה שהעידה כבר משלב מוקדם על דרכו הלא שגרתית. הוא העדיף שלא ללמוד אצל בכירי המורים בשעתו בארץ כמו אהרן אבני, דב פייגין ויחזקאל שטרייכמן שפעלו בתל אביב, אלא בחר לנדוד לכפר האמנים עין-הוד ולבסס את הכשרתו המקצועית אצל אמן שכמוהו נולד לבני דת אחרת, אך יותר מכל שלט במסורת הציור האירופאית.

תקופה קצרה עבד כתפאורן בתיאטרון של המחזאי הנודע ברטולט ברכט בברלין המזרחית. לאחר שנדד כמה שנים במערב אירופה, שב ב-1960 לישראל והחל בעשייה פורייה. שנות ה-60 היו שנים של חיפוש דרך, אך עם זאת גם שנות השיא ביצירתו. ב-1964 נבחר להציג במשותף עם אריה ארוך ולאה ניקל בביתן הישראלי בביאנלה לאמנות בוונציה, ושלוש שנים לאחר מכן במשותף עם אביגדור אריכא בביאנלה לאמנות בסאו פאולו.

ב-1967 יצר את הפסל "הוא הלך בשדות", בו נשקפת דמותו כפוחלץ פעור פה וקרביים שמהם נשלפים כלי נשק, מכנסיו מופשלים כשאיבר מינו מדלדל באין אונות, ועיניו מכוסות במשקפיים אטומים.

הוא הלך בשדות (1967). מתריס כנגד המיתוס (צילום: יאיר טלמור)

שמו של הפסל מתייחס לספרו הקאנוני של משה שמיר, שהעלה על נס את דמותו של הצבר המוסר נפשו על הגנת הארץ, בעוד הדמות שמציג תומרקין, כנביא העומד בשער העיר, מתריסה כנגד המיתוס ומזהירה ברגע קריטי בתולדות מדינת ישראל, מפני איבוד הדעת ושקיעה אולי בלתי נמנעת.

דימונה, בקעת הירדן, קרית שמונה

כבר בשלב מוקדם בחר תומרקין לפרוץ עם אמנותו אל מחוץ לכותלי המוזיאונים והגלריות, שלא עמדו בקצב היצירה שלו, שמילא תערוכות בזו אחר זו, והוא החל לשלב את פסליו במרחב הציבורי. בכניסה לדימונה הציב פסל בטון ופלדה המתנשא לגובה רב. בבקעת הירדן הציב פסל פלדה דמוי כלי נשק עצום ממדים המכוון כלפי השמיים. האגדה מספרת כי עם הצבת הפסל באתר, נבהלו הירדנים וחשדו כי מדובר בנשק סודי שישראל מכוונת אליהם. לעומת אלה, בכניסה לקרית שמונה הציב שלושה טנקים שאותם צבע בשלושת צבעי היסוד, והם נראים כמו מתקני שעשועים.

אנדרטת הבקעה (1972), פסל של תומרקין סמוך למושב פצאל בבקעת הירדן. לפי האגדה, הירדנים חשבו שמדובר בנשק סודי (צילום: לע"מ)

ביג צ'יף (1968). טנקים בצבעי היסוד, פסל של תומרקין בכניסה לקרית שמונה (צילום: מיכאל יעקובסון)

המיקומים המרהיבים שבהם שילב את יצירותיו, היו יותר מכל תוצאה של כוחו לשכנע את מקבלי ההחלטות להעניק לו את האפשרות ליצור ולחשוף את עבודותיו לציבור ללא כל מתווך. בכיכר רבין הציב פירמידת פלדה הפוכה כ"אנדרטה לשואה ולתקומה", ובמרכז קמפוס אוניברסיטת תל אביב יצר פסל בטון מורכב המקבל את פני הבאים לקמפוס.

אנדרטת השואה (1964-1965) שיצר תומרקין בכיכר רבין בתל אביב (צילום: לע"מ)

"התרחשויות" (1972), פסל של תומרקין באוניברסיטת תל אביב (צילום: לע"מ)

בקצה "טיילת מואב" שבערד הציב את הפסל הסביבתי הראשון שהוקם בישראל (תומרקין העדיף לכנותו פיסול חוץ, בטענה שכל פסל מתייחס לסביבתו). מהלך דומה ליווה את יצירתם של פסלים כמו דני קרוון ויחיאל שמי.

מהמצפור שיצר תומרקין בערד נשקף נוף מדבר יהודה, כפי שלא נשקף מאף מצפה אחר בארץ. לפני שנים אחדות הפסל, שהיה מבטון חשוף, נצבע באופן אבסורדי, ומתוך מניעים לאומניים, בצבעי כחול ולבן.

מצפור ערד (1962–1968), פסל של תומרקין בקצה טיילת מואב בערד. הפסל הסביבתי הראשון בישראל (צילום: מיכאל יעקובסון)

גם גני פסלים יצר תומרקין, כמו זה שהקים בחולון בסמוך לספרייה העירונית, בגן הלאומי "כוכב הירדן" ובדרך בן-צבי בדרום תל אביב. עבודות נוספות ניתן למצוא באיי-תנועה שבמרכזי דרכים, גנים ציבוריים, בקיבוצים, מושבים, עיירות וערים, מוסדות חינוך, תרבות ואקדמיה, בבסיסי צבא, וגם כמובן במוזיאונים, משרדים ובתים פרטיים.

פרט מפסל של תומרקין בגן הפסלים כוכב הירדן (צילום: מיכאל יעקובסון)

פסל של תומרקין בגן הפסלים כוכב הירדן (צילום: מיכאל יעקובסון)

חלק מיצירותיו נבחרו להתנוסס על בולים שאותם הנפיק השירות הבולאי. תומרקין לא הסתפק בכך, ודאג שגם דמותו שלו תתנוסס על בול, כשהוציא סדרה מוגבלת באמצעות שירות מיוחד שהציעה רשות הדואר לפני 15 שנה.

בול שיצר תומרקין עם תמונתו (צילום: מיכאל יעקובסון)

"חובה עלינו להמשיך ולקוות, להמשיך ולעשות למען המקרים הבודדים, אשר למענם כדאי המאמץ העצום להוציא את האמנות מהמוזיאון אל הרחוב ואל הנוף", הכריז במאמר שפרסם ב-1966 בכתב העת "ארכיטקטורה". האדריכלות היתה קרובה לליבו. "הפסלים שלי הם ארכיטקטורה לא פונקציונאלית, פיוטית. זה קרוב-רחוק של הארכיטקטורה", אמר לי בראיון שערכתי עמו ב-2006 ופורסם מאוחר יותר בקטלוג "יובל למצפור ערד".

צלקות המלחמה

תומרקין קשר יחסים מקצועיים ואינטלקטואליים עם בכירי האדריכלים, ובראשם האדריכל אבא אלחנני, שעמו שיתף פעולה בכמה הזדמנויות. יוצא דופן הוא פסל הבטון צבוע הזהב שהציב בשנות ה-60 בשיכונים ברחוב כורש בירושלים, שאותם תכנן אלחנני בצמוד לגבול בין ישראל לירדן, כיום בסמוך לכיכר צה"ל בירושלים, ומיועדים להריסה.

"עמדה", פסל של תומרקין בשכונה בירושלים, כיום סמוך לרחוב צה"ל (צילום: מיכאל יעקובסון)

"הראשון כמדומה, שניסה להתמודד באמצעות האמנות עם חוויות המלחמה, או לפחות הראשון שיוצא בפומבי עם נסיונותיו, הוא יגאל תומרקין", קבעה עדית זרטל, היסטוריונית וחוקרת תרבות, במאמר שפרסמה ב'דבר' עם פתיחת תערוכה של האמן שהתקיימה במוזיאון תל אביב, חודשים ספורים לאחר שתמה מלחמת יום הכיפורים.

"המלחמה עוברת ביצירתי", כתב תומרקין בטקסט שליווה את התערוכה, "דומה שלעולם לא אשתחרר ממנה. זאת לא מחאה, זו תגובה למצב כפוי כדיבוק". באמצעות יצירתו הוא הביא אל הציבור הרחב את מוראות המלחמה, כמו ביקש לכבוש את דעת הקהל למען השלום, ומפליא עד כמה עדכניים דבריו גם היום. "ישראל מאז היווצרה, חיה ברמייה ומציאות זו משאירה צלקות בל תימחנה ביושביה. אינך יכול לברוח מהמלחמה, אתה חי במלחמה, אתה אוכל במלחמה, אתה שותה מלחמה עם הקפה של הבוקר, אתה הולך לישון עמה במהדורת החדשות של הלילה".

לרוב נשמע תומרקין מאוכזב לנוכח שקיעתה של החברה הישראלית. "היום אם אני מביט לימין ולשמאל, להר או לגיא, לים או למדבר, אני רואה את אותו דבר: וילה עם שפריץ, מלון מתנשא, שיכון מצופה אבן בירושלים ובקרמיקה מכוערת באזורים אחרים", כתב בסיום ספרו "בניין הארץ" (1988). "איני יכול עוד לשאול: היכן התבונה? התרבות האורבנית? כי לא יבינו. אוכל לקבוע את שאמר לה-קורבוזייה בשנת 1925: 'עיניים להם ולא יראו'".

עיצוב במה, כתיבה, איור ספרי ילדים

אין כמעט טכניקה שבה לא התנסה, לרבות תחומים הנוגעים באמנות כמו עיצוב במה, כתיבת מאמרים וספרים ואיור ספרי ילדים. הוא הציג אינספור תערוכות בגלריות ובמוזאונים בארץ ובעולם. הוא זכה לפרסום בינלאומי בזכות עשייתו האמנותית. כך גם בישראל, אלא שדעתנותו שאותה הביע כמעט בכל תחום ונושא, והניסוחים החדים, שלא פעם היו בוטים, הקנו לו פרסום של מבקר חסר גבולות.

ידענותו בתחומי האמנות קנתה לעצמה גם היא שם. מעטים האמנים ששלטו בתולדות האמנות כפי שתומרקין למד להכיר בשקדנות ובסקרנות אין קץ – ידע שאותו נהג לצטט לא פעם ביצירותיו כמו גם בספריו ובדבריו. תומרקין הכיר היטב גם את הארץ על פינותיה הנסתרות, והיה רגיש לציבור כמו גם לאירועים היסטוריים, שגם אלה תפסו מקום נכבד ביצירותיו.

כזה היה תומרקין, שפרץ מוסכמות וסלל את דרכו כמעט במקביל לעשייה הכללית של האמנות הישראלית. ככזה לא היה השתייך לאחת מקבוצות האמנים שפעלו כאן, ועם זאת זכה להערכה יוצאת דופן מצד עמיתיו. איש רנסאנס אמיתי.

יגאל תומרקין בטקס קבלת פרס ישראל בתיאטרון ירושלים, 2004. לא השתייך לאף קבוצת אמנים, וזכה להערכה יוצאת דופן (צילום: לע"מ)

נקודה אופטימיות הקשורה ליצירתו אפשר למצוא, כשהושלמה בשבוע שעבר עבודת חידוש ציור הקיר (היחיד) שיצר תומרקין ב-1965 בתיכון עירוני ה' בתל אביב. בימים הקרובים יקבלו אותה התלמידים שישובו לבית הספר בצבעים עזים כפי שהיה במקור. גם אם דמותו מעט כהתה בעשורים האחרונים, עדיין נוכחותן של יצירותיו במרחב הציבורי, בהיקף כה רחב ומגוון, מותירות את מעמדו ניכר לעין כל.

חידוש ציור הקיר של תומרקין 'ידי האמן' בתיכון עירוני ה' בתל אביב (צילום: מיכאל יעקובסון)

ידי האמן, ציור הקיר היחיד של יגאל תומרקין, על קיר תיכון עירוני ה' בתל אביב. חידושו הסתיים שבוע לפני מותו (צילום: מיכאל יעקובסון)

***

הלוויה של תומרקין תתקיים היום (שישי) ב-15:30 בקיבוץ נען, בבית גלילי. טקס הקבורה יחל בשעה 16:30 בבית הקברות בקיבוץ.