מחקר חדש, "שיתוף עובדים וכלכלת הגיג", שערכו ד"ר רובי נתנזון, פורת פרץ, אמילי קלינגר ומיכאל שטולט ממרכז מאקרו לכלכלה מדינית, חושף את היקפי תופעת ההעסקה דרך אפליקציות בישראל ומשווה אותה למדינות בעולם. המחקר, בתמיכת קרן Hans-Böckler-Stiftung חושף כי התופעה החלה לפני כשני עשורים. וכעת, בעקבות הקורונה, הולכת וצוברת תאוצה בארץ ובעולם.
"הגלובליזציה והחשיפה של המשק לתחרות בינלאומית הגבירו את התפתחותן של חברות כוח אדם ואת תופעת החוזים האישיים, והולידו את 'כלכלת הגיג', החלטורה", מסביר ל'דבר' ד"ר רובי נתנזון, מנכ"ל מרכז מאקרו, לשעבר יועץ כלכלי להסתדרות ומעורכי מחקר על "כלכלת הגיג".
"התהליכים האלה התעצמו מאוד בתקופת הקורונה, וזה נראה כמו השלב הבא בעולם העבודה. היום הכל קורה דרך פלטפורמות ואפליקציות. זה יכול להיות שליח, אינסטלטור, נגר או רואה חשבון. אנחנו מעריכים שיש כיום בין 35 ל-40 אלף עובדים כאלה בישראל, שזה מספר לא מבוטל, והמספרים האלה יגדלו בהמשך".
לפי המחקר, 8% מהפרילנסרים הועסקו בעבר בלפחות אחת מהפלטפורמות ו-40-30% מהמשתתפים בפלטפורמות עושים זאת כמקור הכנסה עיקרי. יותר ממחצית מהנשאלים העידו כי הכנסותיהם מהפלטפורמות מהווה מעל 15% מהכנסתם הכוללת וכ-41% השתמשו בהן מידי יום. כ-60% מאלה שמשולם להם שכר עבודה לפי שעה, דיווחו כי שכרם לשעה נמוך מ- 40 שקלים לשעה בממוצע.
עוד מצא המחקר כי 43.6% ממקורות התעסוקה בישראל נמצאים בסקטורים שעלולים להפוך לתעסוקת חלטורה דרך פלטפורמות. בישראל 18.3% מהעצמאיים עוסקים בתחומי מתן השירותים הטכניים, 5.8% בתחום התחבורה והשליחויות ו-6% בתחום האמנות. אלה מקצועות שבעולם כבר נסחרים דרך פלטפורמות.
עד כמה אלו תהליכים שמתגברים?
"ישראל עדיין מאוד שמרנית ביחסי העבודה שלה ובצורות ההעסקה שלה. גם מספר העצמאים בישראל לא משתנה, ונשאר הרבה שנים על 11.5%-12% מכוח העבודה. ישראלים מעדיפים להיות שכירים. עם עבודה קבועה, ביטחון תעסוקתי, משכורת מסודרת והסכמים קיבוציים.
"הקורונה, הצורך למצוא הכנסה חלופית, ביחד עם העבודה מהבית, יגבירו מאוד את התהליכים הללו. לא יצטרכו שמונה שעות ביום, אלא תספיק רק שעה. העובד לא נמצא במקום עבודה שבו הוא יוצר אינטראקציות. אני מאמין שזו תופעה שמתרחבת, אבל לא נגיע להיקפים של ארצות הברית, שבה כ-35% כבר מועסקים בצורה הזו".
כלכלת הפלטפורמה, זה טוב או רע?
"מצד אחד, לשם העולם ההולך, ובתקופת הקורונה, הפלטפורמות גם ענו על צורך משמעותי ואפשרו פתרון להמשך פעילות המשק. אבל לטווח הארוך זו בעיה. ביחסי עבודה כאלה אין אבא ואין אמא. אין ביטחון סוציאלי, אין להם למי לפנות. הם לגמרי לבד בשטח. אם לא יהיו כלים שנותנים הגנה וביטחון סוציאלי לעובדי הפלטפורמות, אנחנו נהיה בבעיה.
"המחקר של מרכז מאקרו מדגיש את הבעיה הזו דרך בעיית הסיווג התעסוקתי של העוסקים דרך פלטפורמות. הן בארץ והן בעולם, הפלטפורמות המדוברות תופשות את יחסיהן עם העוסקים בהן כשוק חופשי ולא מפוקח, והוא אינו נופל תחת כל סמכות שיפוט ברורה אחת.
"חוסר הפיקוח הרגולטורי משליך גם על העובדה שלפלטפורמות יש שליטה מלאה על אפשרויות העבודה המוצעות, אופן הצגתן, מי יכול לפנות אליהן ועוד, מה שמשאיר את העובדים בפני איומים של סיכון מוגבר, עבודת יתר, שכר נמוך והיעדר הטבות משפטיות מחייבות.
על פי המחקר, כמענה לכך, רוב הכלכלות משתמשות בסיווג בינארי של שכיר או עצמאי ועושות שימוש בשני מבחנים עיקריים לקביעת הסיווג: מבחן שליטה, האם מי שמשלם על שירות העובד מסוגל לנהל את העסקתו? ומבחן התלות הכלכלית, האם רוב ההכנסות של העובד מגיע ממקור אחד?
פתרונותיהן של ארבע מדינות באירופה ניתנו כדוגמאות במחקר:
בקנדה קיימת הגדרה משפטית של 'קבלן תלוי'. הגדרה זו משתמשת במבחן התלות הכלכלית כדי לקבוע אם עובד זכאי להיות קבלן תלוי, ובמבחן השליטה כדי לבחון אם הוא עצמאי, מה שמספק הגנות חוקיות מפני פיטורים, ובתיאוריה יכולה להיות מוכלת על הפלטפורמות.
באיטליה קיימת הגדרה של 'מעין כפוף', שלפיה צריכים להתקיים ארבעה תנאים: שיתוף פעולה בין הקונה למוכר, מערכת יחסים ממושכת ורציפה, מערכת יחסים מתואמת מראש ושירות אישי שניתן על ידי המוכר בעצמו. סיווג זה סיפק הגנות משפטיות במקרה של תביעה נגד הקונה, אבל בפועל, על פי החוקרים, הוא רק החמיר את מצב העובדים המועסקים, מפני שנהיה יותר קל להוכיח בבית משפט שהעובד הינו מעין כפוף מאשר שהוא אכן עובד, ושהסיווג הינו חלופה זולה לחוזה העסקה רגיל.
בספרד נעשה שימוש במבחן תלות בלבד, שקובע שהעובד הוא מועסק אם לפחות 75% מהכנסתו תלויה בפלטפורמה אחת. זה מחייב מעקב בירוקרטי תמידי, אבל מזכה במירב הזכויות הסוציאליות.
בגרמניה, נקבע מעמד של 'מועסקי דמה', שעליו חלים ארבעה תנאים: עבודה לטובת הלקוח, חוזה לפרויקט ספציפי, עובד לרוב ללא עזרה של עובדים, עובד בעיקר עבור לקוח אחד ומכניס ממנו מעל 50% הכנסה חודשית.
מה צריכות לדעתך המדינה וההסתדרות לעשות בנוגע להתרחבות כלכלת החלטורה?
"אנחנו בעצם חוזרים למאה ה-19, נקודת המוצא של האיגודים המקצועיים בעולם. כל הנושא של ניכור, שהוא מושג מאוד נפוץ בתיאוריות של האיגודים של אז, תהליכים של שיתוף עובדים מול מעסיקים ותהליכי קבלת החלטות. כל הדברים האלה שוב הולכים לאיבוד, ואנחנו צריכים להתחיל ממש מאפס, מאיפה שהתחלנו אז.
"ראינו ניסיונות במדינות אחרות, גם בארצות הברית, גם מצד המדינות וגם מצד האיגודים המקצועיים, ליצור פלטפורמות מהסוג הזה שבאות לתת מענה, כתובת, באותן שיטות. אני מאמין שצריך לפחות לנסות ליצור מנגנוני הגנה ויכולת לתקשר, וגם יכולת לדרוש דברים במשותף, דרך פלטפורמות דומות.
"כמדינה, התפקיד שלנו הוא לנסות להסתכל קדימה, לשאול את השאלות וגם להביא את הפתרונות. איך מסדירים יחסי עבודה כאלה, איך מפתחים אליהן רגישות. להסתכל על התופעה ולראות איך יוצרים כתובת לעובדים מהסוג הזה.
"בנוסף, חייבת להיות חקיקה שנותנת מענה. חקיקה אוניברסלית. למשל, לדבר על דמי אבטלה לכל אזרח, בדומה לביטוח בריאות, ביטחון סוציאלי לכל אזרח ועוד. לשדרג ולעדכן חוקי עבודה, כמו למשל להרחיב את חוק שכר המינימום גם למועסקי הפלטפורמות האלה".