מעל ל-25 אלף דונמים של יער נשרפו בשלושת הימים האחרונים בהרי לירושלים, והשאלה מה נכון לעשות עם שטח שרוף בוערת מתמיד. "פעם לא הייתה עולה שאלה, פעם היו פשוט נוטעים", אומר ל'דבר' פרופ' יוחאי כרמל, מהפקולטה להנדסת הסביבה בטכניון ומי שהתריע על הסכנה פני השריפה הגדולה בכרמל, "אבל כבר לפחות עשרים שנה שברשות הטבע והגנים בקק"ל מבינים שלא צריך לנטוע אוטומטית כי היערות מתחדשים לבד".

"השורשים לא נשרפים, ומבית השורשים מתחדש מהנצר", הוא מסביר, "תוך עשר שנים יש כיסוי מלא של צומח, ותוך עשרים שנה יש יער. כששותלים ההתחדשות היא באותו הקצב, אבל זה יקר יותר".

פרופסור יוחאי כרמל: לפחות עשרים שנה מבינים שלא צריך לנטוע אוטומטית". (צילום: אלבום פרטי)

גם בחברה להגנת הטבע, שהוציאה נייר עמדה מפורט אחרי השריפה בכרמל והשריפות הגדולות של 2016, משוכנעים שהפתרון הוא לא בנטיעה ודוגלים בעמדה של "לתת לטבע לעשות את שלו".

"יש להשקיע את מרבית המשאבים בניהול של ההתחדשות הטבעית של הצומח – תוך שימוש בשיטות שימנעו פגיעה בשטח ומתן מקום לדינמיקה של התהליכים הטבעיים", נכתב בנייר העמדה של הארגון, "על מנת להימנע מהיווצרות צמחייה הומוגנית וצפופה שתקשה על התחדשות גיאופיטים ( צמחים עם נצר תת-קרקעי, כמו פקעת ובצל, שמאפשר התחדשות אחרי מות החלקים שמעל הקרקע, י.פ) ועשבוניים, ועל מעבר של בעלי חיים ומטיילים".

אבל לא מדובר במדיניות אי התערבות מוחלטת. לעמדת אלון רוטשילד, מנהל תחום המגוון הביולוגי בחברה להגנת הטבע, כן כדאי להדביר מיני צמחים פולשים כמו שיטה כחלחלה, טבק השיח, קיקיון, טיונית החולות וכן, גם אורנים. באופן כללי, דוגל רוטשילד במדיניות של אי-נטיעה בשטחים פתוחים, כי לטענתו שהנזק עולה על התועלת.

לחבר את הקהילה ליער

אביב לרנר, מייסד עמותת 'ונטעת', מציג קו שונה. גם הוא מתנגד לנטיעה אוטומטית בשטחים שנשרפו, אבל תולה את מניעת השריפות הבאות בקשר שיווצר בין האדם והקהילות סביב היערות, ליערות עצמם על הצומח והחי בהם.

"יערות של אנשים לא נשרפים ככה, הם נשרפים בגלל שאף אחד לא שם", הוא מסביר, "זה האסון האקלימי הכי גדול שיש לנו, שאנשים לא נמצאים ביערות מספיק".

אביב לרנר: "יערות של אנשים לא נשרפים ככה". (צילום: אלבום פרטי)

אם הייתי עושה משהו יזום, הייתי קודם כל מתבונן", הוא מוסיף, "ואז הייתי לוקח את הדגם של יערות קהילתיים ויערות מאכל קהילתיים, עם ממשקים חקלאיים בתוכו, עם עצי פרי. שהיערות האלו יהיו משהו כזה. עצים ארץ ישראלים,  נוטע בטווח ארוך".

"צריך למצוא דרך שהיישובים באזור יקבלו את האחריות לניהול האזורים האלו", טוען לרנר, "עם ליווי, אבל באחריות האנשים שם, יהודים וערבים. פרויקטים משותפים. יותר משכבה ירוקה, שיחזק את האוכלוסיות שיש שם. הייתי ניגש לשם בצורה הזו. תהליך מקומי של התושבים שלומדים את הנושא".

בעד ונגד עצי האורן

"אני לא שונא אורנים, זה לא נכון", מנסה פרופ' כרמל להילחם בסטיגמה שדבקה במומחים האקולוגים בשנים האחרונות, "צריך יערות אורנים גם בישראל, כי יש להם ערך משתי סיבות עיקריות: הם מוסיפים למגוון הנופי, זה חלק מנוף ארצנו, והם עושים יותר צל, הם טובים יותר לאזורי פיקניק. חשוב לי הערך האקולוגי וגם הערך לאנשים, אותו שטח צריך הרבה תפקודים".

לצד הזווית החיובית שמוצא כרמל ביערות האורנים, עכשיו זה הזמן לדעתו למלחמת חורמה באורנים שצמודים למקומות יישוב, כדי להציל חיים בשריפות הבאות.

לוחם אש בגבעת יערים (צילום: אוליבר פיטוסי / פלאש 90)

"לפני השריפה בכרמל הרגשתי כמו נביא", הוא מספר, "בכנס שעשינו ליערנים כתבתי במצגת שבאזור בית אורן אפשר להריח את הקטסטרופה. אף אחד לא דמיין דבר כזה, שבשריפה ימותו כל כך הרבה אנשים, אבל הייתה לי תחושה עמומה של קטסטרופה".

לדבריו, "סביב ישובים חייבים להוריד את הצומח, ובמיוחד את האורנים, כמו בבית אורן. היישובים לא אוהבים את זה, אבל זה פיקוח נפש. כיום רחובות מסויימים בטבעון גובלים באורנים, שכונת דניה בחיפה פה ושם, יש לא מעט כאלה. דווקא עכשיו חשוב לטפל בזה".

אז מה עושים עכשיו?

"איפה בכל זאת לשקול נטיעות? איפה שעצים לא יצמחו מעצמם, אולי במגרשי חנייה, כדי לתת צל למטיילים, יש אזורים מצומצמים שכדאי לנטוע בהם", מסביר כרמל, "מה שעוד צריך לעשות זה לדלל את הצמיחה הטבעית. אחרי כמה שנים של החורש הים-תיכוני, האלון, הקטלב, האלה ושיחים למיניהם, רחבי עלים, כדי שהנוף לא יהיה סבוך מדי ושיכנס אור שמסייע לצמיחה למגוון".

שורשי עצי קטלב בוערים בשמורת הר טייסים (צילום: גלעד וייל רשות הטבע והגנים).

"עדיף לעשות את הדילול עם עדרי עזים ולא עם כלים כבדים", הוא מוסיף, "לשרוף דלק כדי לדלל עצים? בשביל זה אנחנו רוצים את העצים".

גם לרנר מדגיש שהוא מעודד אנשים לטעת. "אני לא מאלה שאומרים לא לגעת בשום דבר, אם לא ניגע נתנתק", הוא מסביר.

"נכון להיום, פוליטית ותרבותית אסור לחיות ביער, אלו שמורות טבע, לא לישון בהם ולא להיות מעורבים", הוא מסביר, "בעשר השנים האחרונות אני עסוק באיך לבנות אחרת את הקשר בין האדם לסביבה שלו, ולטעת עצים זה חלק מזה".

לטענת לרנר, "חייבים שאנשים יהיו מעורבים עמוק בכל מה שקשור לטבע, לצמחיה ולתשתיות של החיים שלנו. יש ניתוק בין האזרחים לטבע סביבם, הכל זה קבלנים וארגונים גדולים עושים. הקבלנים גוזמים, נוטעים וכורתים, והאנשים לא מעורבים".

"בפרויקטים שלנו החברים מקבלים כל חודש מעטפה עם זרעים ומתחילים לגדל עצים אצלם, עצים שאחר כך הם נוטעים בסביבה שלהם", הוא מוסיף, "אם ביערות שנשרפו היו מטיילים, הם היו העיניים בשטח, והם היו מתריעים לפני שהשריפה הייתה מתלקחת".

ההסכמה על מדיניות אי הנטיעה היא כאמור רחבה מאוד, כמו גם ההסכמה על אי פינוי העצים שנותרו על האדמה בכלים כבדים, בגלל הנזק שהם גרמים לקרקע.

יחמורים בשטח שנשרף (צילום: ליאור כהן רשות הטבע והגנים)

אבל נייר העמדה של רוטשילד והחברה להגנת הטבע  הדגיש צעד חשוב נוסף שצריך לקרות אחרי אירוע עצום כמו השריפה בהרי ירושלים: "ניהול על ידי ועדה מקצועית בהובלת אנשי מדע, תוך הטמעת לקחי העבר. הניהול יבוצע תוך הקמת מערך ניטור וממשק ליצירת בסיס מידע על התחדשות השטח ועל הדרכים לניהולו".

כלומר ,שיקום היער צריך להיעשות לא רק על ידי הגופים שאחראים על השטח, אלא בצורה רחבה ומקצועית יותר.