אם יש גיהנום, הוא חושב לעצמו, הוא נראה כמו כביש שש.

פעם אחת הוא התפתה לנסוע שם, נסיעת עבודה. כשנכנס במחלף חורשים, הוא נחשף לשדה הקרב. בנתיב הימני הזדחלו מכוניות על מאה שלושים, בשמאלי על מאה חמישים, לאלה צפצפו נהגי המאה שמונים כדי שיזוזו ימינה, וגם אלה אוימו מדי פעם על ידי נהגי המאתיים. טויוטות חרכו את הכביש, יונדאי סטיישן ריחפו באוויר, מנצלים כל שקל ששילמו, והמשטרה איננה, והם כמו ילדים קיפצו על המיטה, שברו את הקפיצים.

לא יכול להיות שכולם ממהרים כל כך, הוא תהה, אולי זו דרכם להוכיח שהם "נהגי שודים", שהמכונית שלהם היא "חיה רעה", הם ודאי יעמדו אחר כך כמו טווסים ליד הברזייה, או במכון הכושר ויספרו על כך וכך דקות בין יקנעם לבן שמן. כלום זמן.

בין לבין הוא שם לב שאין שם שוליים של ממש, והוא דן עם עצמו על פנצ'ר אפשרי, על תקלת חשמל, על התעטשות פתאומית. כל אלה – דינם מוות. הוא הבין שאסור לו לעצור. הוא הרי ראה את הסרט "ספיד". אם יטעה, יידרס, יירמס בפול גז. הוא הסיק את המסקנות, ונמלט משם במחלף קסם, מובס ומזיע, לכיוון כביש 444 האנושי. אלה היו שלוש הדקות הארוכות בחייו.

הוא סולד מהסל"ד, מגדיר את עצמו כנהג "נינוח", אחד שנוסע קצת פחות מהמהירות המותרת, בצד ימין, במרחק מה מהשוליים, ולמרות הנינוחות הזו, לא נוח לו באוטוסטרדות. רמזורים הם ידידים, אנשים הולכים בצד הדרך מעניינים אותו. טוב לו בעיר, טוב לו לאט. הוא כבר בן ארבעים-ארבעים ואחת, והוא מבין שהוא במיעוט.

והחיים שלו בארץ המהירה הזאת דומים לכביש שש. והוא כבר בן ארבעים-ארבעים ואחת, ואולי זה בעצם הוא שנוסע לאט מדי, נטע זר נינוח בתוך חברה ללא ברקסים, עצבנית ותוקפנית. והוא קרוב לשוליים, מתאמץ לשרוד, ולא להימחץ.

והחיים אפילו קשים יותר מכביש שש, כי בהם אין שום מחלף קסם.