דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום רביעי י"ז באייר תשפ"ב 18.05.22
20°תל אביב
  • 22°ירושלים
  • 20°תל אביב
  • 17°חיפה
  • 20°אשדוד
  • 22°באר שבע
  • 27°אילת
  • 20°טבריה
  • 21°צפת
  • 22°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
ספורט

החוויה הפראלימפית שלי

חנוך בודין, נועם גרשוני וקובי ליאון. מבחר תמונות מהמשחקים הפראלימפיים ולפניהם (צילומים: אלבומים פרטיים)

לקראת המשחקים הפראלימפיים בטוקיו: המדליסטים חנוך בודין, נועם גרשוני וקובי ליאון מספרים על רגעי השיא וההתרגשות שלהם מניו יורק 1984 עד לונדון 2012 | חוויות מעצימות מהכפר האולימפי ותחושת השיא על הפודיום

ליאור ברטל
ליאור ברטל
כתב ספורט
צרו קשר עם המערכת:

שלושתם נפצעו בלבנון: חנוך בודין (59) איבד את היד במלחמת לבנון הראשונה; קובי ליאון (45) נפצע קשה, ב-1996, כשהצוות שלו בסיירת אגוז עלה על מטען צד; ונועם גרשוני (38) נפצע קשה בהתנגשות מסוקי קרב במלחמת לבנון השנייה. כל אחד מהם, בדרכו, לא נתן לפציעה ששינתה את מהלך חייו לעצור אותו, ושלושתם עונדים על הצוואר מדליות פראלימפיות: מניו יורק 1984 עד לונדון 2012.

ערב פתיחת המשחקים הפראלימפיים בטוקיו, הם מספרים במונולוגים אישיים על החוויה הפראלימפית שלהם, ונותנים עצה קטנה למשתתפי המשלחת לטוקיו.

"כן, אני לא מסכן, אני יכול להיות ראשון בעולם"

  • חנוך בודין | שחיין | 8 מדליות (2 מזהב) בניו יורק 1984, סיאול 1988 וברצלונה 1992

חנוך בודין. "איבדתי את היד במלחמת לבנון והתחלתי לחפש את הדרך שלי" (צילום: אלבום פרטי)

"הפעם הראשונה שלי במשחקים הפראלימפיים הייתה בניו יורק 1984, שנתיים אחרי הפציעה. איבדתי את היד במלחמת לבנון והתחלתי לחפש את הדרך שלי. המפגש ששינה אותי היה עם החברים שגייסו אותי לנבחרת השחייה בבית החולים. הם הכירו אותי בתור פצוע טרי וחשפו בפניי את העולם שלהם, את הכיוון שהם חיים בו וכל כך התחברתי אליו.

"הגעתי לניו יורק ילד. ילד מבולבל. חייתי 20 שנה והיה לי עתיד על צד אחד, לא אגיד אם יותר טוב או פחות טוב, מסלול חיים שלוקח אותך למקום מסוים, ובבת אחת, בגיל 20, החיים שלי התהפכו לחלוטין.

ופתאום, להיות שם במשחקים, אתה מבין שאתה בעולם של יכולות, של הישגיות, אתה מבין שזה הייעוד שלך. הסתכלתי ואמרתי: זה המקום שאני צריך להיות בו. מדליית הארד הראשונה שלי (במשחה ל-100 מטר חופשי) פתחה לי את הדרך להמשיך הלאה.

"אני עפתי, פשוט עפתי"

"סיאול 1988 הגיעה כשהייתי כבר שחיין הרבה יותר מיומן. השתלבתי עם קבוצות של שחיינים אולימפיים, הגעתי עם כמה תחרויות בינלאומיות, עם ניסיון. סיאול הייתה הפעם הראשונה שהמשחקים שולבו עם המשחקים האולימפיים. זאת הייתה הפעם הראשונה שהוועדה הייתה משותפת, ופתאום הבנו עד כמה אנחנו במקום גדול. עד אז המשחקים היו עניין די מצומצם, ובסיאול היו בטקס הפתיחה 100 אלף איש. אני זוכר את הכניסה לאצטדיון, פתאום אתה מרגיש הכי קטן בעולם.

"בסיאול הייתי מועמד למדליה ב-100 מטר חזה. זה היה המשחה הכי משמעותי שלי, והגעתי שלישי. זה היה משבר נוראי. אתה חושב שאתה יכול לקחת מקום ראשון, וזו מכה בלתי רגילה. יומיים אחר כך היה משחה גב. עד היום אני זוכר כל שלב בו, עברו רק 33 שנים. בדרך, הצלחתי להשיג את השיאן העולמי, סיימתי ראשון, הצלחתי לעשות שיא עולמי ולזכות במדליית הזהב.

חנוך בודין. "אני לא ילד, יש לי דרך, יש לי יכולות" (צילום: אלבום פרטי)

"בבריכה היו כמעט עשרת אלפים צופים. יש לי עד היום תמונה שמלווה אותי עם היד למעלה. אני עפתי, פשוט עפתי. זה החזיר אותי מיד שש שנים אחורה, אמר לי: תראה איפה היית שם, על האדמה בלבנון, בלי יד, בוכה. מלא דם וחול, ולאן אתה יכול להגיע. זה פשוט שינה לי את החיים.

"אנשים מסתכלים מסביב ולא מבינים את גודל ההישג, שהוא מעבר לספורט עצמו. פתאום הבנתי, כן, אני לא מסכן, אני פצוע. אני לא ילד, יש לי דרך, יש לי יכולות. אני יכול לעשות את הדברים הכי גדולים בעולם ולהיות גם ראשון בעולם.

"היה איתנו כתב, מישהו לא כזה מוכר, נתן זהבי. אז הוא היה פחות עצבני, הוא נשלח מטעם עיתון חדשות, ופרסם שם סדרה של כתבות. זאת היתה הפעם הראשונה שהתחלנו להיחשף, והיה אפילו נציג מערוץ 1, איציק גליקסברג. לא היה שם צוות צילום ישראלי, אז הוא היה מבקש כל מיני חומרי צילום מהמקומיים. זאת הייתה הפעם הראשונה ששידרו כמה דברים. להגיד שזה עשה אימפקט? לצערי עד היום לא נמצאה הדרך להעלות את המודעות של הספורט הפראלימפי בצורה משמעותית. כולם מתחברים לאלופים, לראות את הדגל, אבל מהר מאוד שוכחים, ולא מלווים במשך השנים.

"ההנאה הכי גדולה היא מדליה"

"בברצלונה 1992 הייתי רשום בשתי נבחרות – שחייה וכדורעף. נאלצתי לבחור. הייתי אחד השחקנים המובילים גם בכדורעף ובחרתי בשחיה. חברי לנבחרת הכדורעף רצו לשחוט אותי, אבל סיימתי עם שתי מדליות אישיות, אחת כסף ואחת ארד, והייתי כבר בן 30. ההנאה הכי גדולה היא מדליה, וההנאה הכי הכי גדולה זה כאשר היא מזהב, והדגל עולה וההמנון מושמע.

חנוך בודין. "אתה רואה אנשים שחשבת שבאים ממקום של מסכנות, אבל הם במקום הכי גדול שיכול להיות" (צילום: אלבום פרטי)

"המשחקים הפראלימפיים זה אירוע שמציג את הרעיון האולימפי האמיתי, הרבה יותר מהמשחקים האולימפיים הרגילים כביכול. המפגש הזה של אנשים מכל העולם, שמה שמאחד אותם זה לא רק הספורט, זה מעבר לספורט. פתאום אתה רואה אנשים שחשבת שבאים ממקום של מסכנות, אבל הם במקום הכי גדול שיכול להיות. ספורט ברמה מאוד גבוהה וגם התגברות מאוד משמעותית על קשיי היומיום.

"כשאתה מחנך ילדים על הדרך שאנשים עם מוגבלויות עוברים עד לרמה הכי גבוהה של הספורט, והייצוג של ישראל עם כל מה שמסביב, זה דבר עצום. בסופו של יום הספורטאים הפראלימפיים הם שגרירים. הם מראים לעולם מה זה מדינת ישראל, בשיחה הבינאישית, בתחרותיות וגם בהישגים – בטח במדינה כמו שלנו ובטח בספורט הפראלימפי, שבו המגוון גדול: יש גם ערבים, יש דרוזים, יש נכים ממלחמות ונכים מתאונות וממחלות, שילוב של האוכלוסייה הישראלית באמת".

"בן אדם בלי שתי ידיים אוכל שניצל עם הרגליים"

  • נועם גרשוני | טניסאי בכיסא גלגלים | מדליית זהב (יחידים) וארד (זוגות) בלונדון 2012

נועם גרשוני עם מדליית הזהב בלונדון 2012. "אני על הפודיום ושומעים את התקווה, זה הכי מרגש" (צילום: PA Images)

"אני נכנסתי לספורט הנכים בעקבות הפציעה. לא גדלתי עם מגבלה, לא קיבלתי אותה בגיל צעיר, אלא רק באמצע החיים, ולא נחשפתי כל כך לכל הנושא הזה של ספורט נכים, ומה באמת אנשים יכולים לעשות עם המגבלות שלהם. אני זוכר את הפעם הראשונה שנכנסתי לחדר האוכל בכפר האולימפי, ואתה רואה שם איך אנשים אוכלים עם המגבלות שלהם, אתה לא יכול להפסיק להסתכל.

"בן אדם בלי שתי ידיים אוכל שניצל עם סכין ומזלג שהוא מחזיק ברגליים. לא יכולתי להפסיק להסתכל, הוא אוכל יחף, שזה גם מדהים אותך וגם דוחה. זה שילוב של תחושות. הוא שותה מילקשייק, מערבב את הקש עם הרגל. דברים מדהימים. עשיתי בושות למשלחת הישראלית, הסתובבתי וצילמתי אנשים אוכלים, הייתי חייב להראות לחברים שלי בארץ שיאמינו מה אני רואה.

"אתה מסתובב, ואתה לא יכול לדמיין בכלל איזה דברים אנשים יכולים לעשות, אנשים עם מוגבלויות כל כך קשות, שקשה להבין איזה ספורט מצאו שמתאים להם.

"הכפר זה בעצם כמו עיר קטנה, מתחם מדהים עם כל הפסיליטיז שאפשר לדמיין. כל המשלחת, הספורטאים, המאמנים, גרה בבניין אחד, כמו לגור בקומפלקס משפחתי גדול. זה עושה תחושה של ביחד, והביחד של הנבחרת זו אחת החוויות החזקות באולימפיאדה.

"אני זוכר את הצרחה שלו כשנגמר המשחק"

"שיחקתי יום אחד זוגות ויום אחד יחידים. בזוגות, שרגא ויינברג ואני הגענו לחצי הגמר מול ניקולס טיילור ודיוויד וגנר, צמד שמעולם לא ניצחתי בזוגות. היה משחק די צמוד והפסדנו לצערי הרב. ואז, כשאתה מגיע למשחק על הארד, זה משחק עם משמעות של להיות או לא להיות על הפודיום, משחק עם כל כך הרבה לחץ, כל כך הרבה משקל, כי אף אחד לא זוכר את המקום הרביעי. אתה לא על הפודיום.

נועם גרשוני. "בסוף אתה מצליח להביא מדליה, יש בזה איזשהו שחרור של מתח "(צילום: אלבום פרטי)

"במשחק על הארד שיחקנו נגד קאוואנו ומורואישי היפנים, שהם חברים שלנו. הם לא כל כך מתקשרים עם נבחרות אחרות, אבל לנו, גם לי וגם לשרגא, היה חיבור טוב איתם. מעניין לשחק נגד שחקנים שאתה גם מכיר וגם אוהב. למזלי, שרגא שיחק טוב מאוד במשחק הזה, הביא יכולת גבוהה וגם הרים את הרמה שלי. אני זוכר את הצרחה שלו כשנגמר המשחק. בסוף אתה מצליח להביא מדליה, יש בזה איזשהו שחרור של מתח, לחץ והקלה, שמחה והתרגשות. זאת תערובת של רגשות.

"לא ציפיתי להגיע לגמר"

"בטורניר היחידים זה היה טירוף. לא הייתי כל כך מוכן לזה, לא ציפיתי להגיע לגמר. כשהגעתי לחצי הגמר מול שרגא זאת הייתה סיטואציה הזויה. אני ישן איתו באותו מתחם, אוכל איתו ארוחת בוקר, מתחמם איתו בבוקר, ואז אני הולך לשחק נגדו חצי גמר אולימפי. סיטואציה מופרכת. בהתחלה אתה לא יודע איך להתנהג, אנחנו סך הכל חברים מאוד טובים, אנחנו ביחד כמה שנים בנבחרת.

"המשחק הלך לטובתי, ושרגא, שהוא כזה בן אדם מדהים וספורטאי אלוף, בסוף המשחק פשוט עזב את המחבט שלו, עשה את הסיבוב מעבר לרשת ובא לחבק אותי. זה אחד הדברים הכי מקסימים והכי ספורטיביים שספורטאי יכול לעשות.

"הוא עם הפרצוף קבור בתוך האדמה"

"להגיע לגמר הייתה הרגשה מטורפת. אתה יודע שיש לך הזדמנות אחת בחיים להביא מדליה, אין מועד ב', אין פעם אחרת. זה כאן ועכשיו. כל האימונים שלך, כל הדרך שלך וכל התחרויות מתרכזים למשחק הזה, וזה לחץ אחר. ניסיתי להרגיע את עצמי לפני המשחק. קודם כל התבודדתי, לא רציתי שיאכלו לי את הראש. לא רציתי שיתנו לי טיפים, ידעתי מה אני צריך לעשות.

נועם גרשוני. "ניסיתי להרחיק ממני את המחשבות מה יקרה בסוף" (צילום: רזי לבנת)

"היריב שלי היה דייוויד וגנר, שהיה המדורג מספר 1 בעולם. הוא ניצח אותי כבר פעמיים בעבר. אבל הלחץ הזה של הגמר האולימפי משפיע על כולם, ולמזלי על היריב שלי הוא השפיע יותר. הוא פשוט קרס תחת הלחץ. אני זוכר שבאיזשהו שלב הסתכלתי לו בעיניים – טניס זה משחק מאוד פסיכולוגי, בטח טניס יחידים, שזה אחד על אחד. וטניס זה קודם כל ביטחון עצמי – וכשאני מחפש איתו קשר עין, הוא עם הפרצוף קבור בתוך האדמה. נראה שהוא רק רצה שזה יגמר, הייתה תחושה שהוא כבר כאילו מדמיין את הטקס ורואה איך תלו עליו את מדליית הכסף. זה נותן לך תחושה של ביטחון.

"אני ניסיתי להרחיק ממני את המחשבות מה יקרה בסוף, אלא פשוט להתרכז בדבר הבא שצריך לקרות – להקפיץ את הכדור, להכות לבקהנד שלו. בסוף המשחק דפקתי צעקת 'יש' עם אגרוף. בחיים שלי לא צעקתי כלום במגרש טניס, לא יש ולא שיט, אני מאלו שיותר שומרים לעצמם, אבל שם יצא הכל בצעקה הזאת – כל המתח, הלחץ, הטירוף, ההתרגשות.

"ואז היה טקס המדליות, שזאת ההרגשה הכי מרגשת ועוצמתית בחיים שלי. לעלות על הפודיום, לראות את דגל ישראל ולשמוע את התקווה. לדעת שבין אלפי האנשים באצטדיון יש קבוצה של 30 אנשים – משפחה וחברים שלי – אלה שהיו איתי בתקופות הכי קשות שלי, בזמן הפציעה ובזמן השיקום, גם ברגעים הכי כואבים וגם ברגעים הכי קשים, והם חלקו איתי את הרגע הזה שאני על הפודיום באולימפיאדה עם מדליית זהב, ושומעים את התקווה".

"פתאום מלא נכויות שבארץ אתה לא רואה"

  • קובי ליאון | אופני-יד | מדליית כסף בלונדון 2012 (מירוץ נגד השעון), ריו 2016

קובי ליאון עם מדליית הכסף מלונדון 2012. "זה עוצמות שאי אפשר להסביר" (צילום: מאיר כרמון)

"הפעם הראשונה שלי במשחקים הפראלימפיים, בלונדון 2012, הייתה עוצמתית. טקס הפתיחה היה מדהים. אתה נכנס מאיזה ריבוע קטן של כניסה, ופתאום אצטדיון עם מלא צופים, ומלא משלחות ודגל ישראל מורם שם מקדימה. זאת גאווה עצומה וממש מרגש.

"והיו דברים שלא היית רגיל לראות בתחרויות לפני כן: מלא אנשים מכל העולם. מלא נכויות שבארץ אתה לא רואה. שורות של עיוורים, כל אחד שם יד על כתף של השני, הולכים ביחד לכיוון חדר האוכל. מחזות מאוד מיוחדים. זה עוצמות שרק כשאתה שם, אתה יכול להבין.

קובי ליאון בתחרות נגד השעון באופני-יד. "אתה עובד כמו מכונה" (צילום: מאיר כרמון)

"פגשנו שם מלא משלחות שבחיים לא היינו מדברים איתם. היה אז דבר כזה של חלוקת סיכות, כזה קטע שכל אחד מקבל מהמדינה סיכה ומחליפים סיכות בין הספורטאים. אז בשקט החלפנו סיכות עם המשלחת האיראנית, ערב הסעודית ועומאן. אלו סיכות שאני שומר בבית, וזה מזכיר לי שאפשר גם אחרת. הספורט מחבר ואין לו גבולות.

"בכיתי כמו תינוק"

"לפני התחרות הייתי מאוד מפוקס. ניסיתי כמה שפחות להתראות עם אנשים. הייתי ממוקד, כמה שיותר בתחרות שלי וכמה שיותר באימונים. היו לנו שתי תחרויות. בתחרות נגד השעון מזניקים כל דקה בן אדם, ומי שרוכב בתוצאה הכי מהירה זוכה. בתחרות כביש מזניקים את כולם ביחד ומי שמגיע ראשון זוכה. הזמן פחות משמעותי, מה שחשוב זה מי שמגיע ראשון.

"בתחרות נגד השעון היה סיבוב מאוד חזק. אתה כל הזמן חולם על מה אתה הולך לעשות בכל רגע ורגע במסלול. ואז אתה עובד כמו מכונה. בתחילת הזינוק יש התרגשות, אבל אתה עובד כמו מכונה, כמו שאתה רגיל. כי התאמנו על זה המון. לקראת הסיום, כשאתה יודע שיש לך מדליה, זה עוצמות שאי אפשר להסביר. רכבתי עם סמל שחור על היד לזיכרון של חללי מינכן. התחושה הזאת, שהכל מתפרק, ופתאום הכל יוצא, אחרי כל כך הרבה מאמץ, ואתה נותן לעצמך להשתחרר.

קובי ליאון זוכה במדליית הכסף ובחיבוק מילדיו (צילום: מאיר כרמון)

"הדבר הכי מרגש היה בטקס המדליות כשהמשפחה שלי הייתה מאחורי הגדר, ושני הילדים הקטנים שלי קפצו מעל הגדר ורצו לחבק אותי כשהעניקו לי את המדליה. באותו רגע ממש בכיתי כמו תינוק. זאת הייתה הפעם הראשונה שהמשפחה שלי באה לראות אותי. בדרך כלל בתחרויות בחו"ל הם לא באו, וזה היה מאוד מרגש.

"אכזבה נראית לי יותר גרועה מכישלון"

"בתחרות הכביש, אחרי ארבעים ומשהו קילומטר היה לי פנצ'ר בגלגל. באותו רגע זאת היתה אכזבה עצומה. אתה מרגיש, וואי, וגם הייתי ממוקם בין הראשונים. לא יודע אם להגדיר את זה ככישלון, אבל זאת תחושה של אכזבה, שנראית לי אפילו יותר גרועה מכישלון. אבל אין מה לעשות, זה לא היה בשליטתי. אחרי זה חוזרים לחדר ומתאפסים. אני לא חושב שיש ספורטאי שלא חווה את הדברים האלו. אתה לא יכול להיות ספורטאי בלי העליות והירידות האלו. החשוב זה שאתה לומד לקחת בפרופורציות ולהמשיך הלאה".

עצות למשלחת מבעלי הניסיון

חנוך בודין: תבואו ליהנות
"את ההישגים הכי גדולים שלי השגתי כשאמרתי שאני בא ליהנות מהמעמד, מהתחרות, מהמפגש, מהדבר הענק הזה".

האתר של חנוך בודין בקישור זה .

נועם גרשוני: לא לדמיין את הסוף
"ברמה התחרותית, זה באמת לא לדמיין את הסוף, אלא להתרכז רק בדבר שצריך לקרות. יש הרבה מאוד ספורטאים שיש להם הרבה יותר ניסיון. אסור לחשוב מה יקרה אם יפסידו. פשוט לחשוב, מה צריך לקרות בנקודה הבאה. וכדאי לראות כמה שיותר, במסגרת מגבלות הקורונה, לחוות את החוויה האולימפית, את הכפר, את שאר סוגי הספורט והמגרשים".

האתר של נועם גרשוני בקישור זה.

קובי ליאון: לעשות את מה שמכירים
"לפני התחרויות חשוב לא לעשות דברים שאתם לא רגילים. תעשו את כל הדברים שאתם מכירים. יש כל מיני גירויים שקוראים, צריך לנסות להיות נורא ממוקדים, לא להתרגש ולהתפזר. ואחרי התחרות להתפרק, לעשות מה שרוצים".

האתר של קובי ליאון בקישור זה.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!