"לא כולם פה באילת בחופש" אומר אביב לוי (52), המנהל המדעי של המצפה התת ימי באילת, האחראי גם על צוות הצוללנים במקום. "לא כולם פה  בעשר הולכים לחדר אוכל, אוכלים, שותים, זורקים את המגבת על הרצפה במקלחת ואחרי שעתיים פתאום יש להם מגבת נקייה על המיטה. במצפה התת ימי עובדים קשה".

המצפה באילת קיים מ-1976, ומשך אליו תיירים רבים מהארץ ומהעולם מיום הקמתו. אחרי שנסגר בשנה שעברה בשל מגבלות הקורונה, המצפה עובד בימים אלו "בכל הכוח", כאשר חודש אוגוסט באילת נראה עמוס במיוחד. במקום כ-80 עובדים, מהם 11 בצוות הצוללנים. כשמגיעה שעת ההאכלה של הכרישים נמשכים התיירים לאקווריום הגדול והצוללן המאכיל את הכרישים מנפנף לצופים הנלהבים דרך הזכוכית. הקהל נחלק לשניים: אלו שבטוחים שמדובר בעבודת חלומות, ומי שלא היו מתחלפים עם הצוללן במיכל הכרישים תמורת שום הון שבעולם.

מי מתאים לעבודה הזו?
"בתיאוריה כולם רוצים לעבוד פה. כולם אוהבים בעלי חיים. אבל הרבה אנשים מגיעים לעבודה ופתאום הם מגלים שזה קשה. זה כיף ללכת לצלול פעם בשבוע, אבל לקום לזה כל בוקר, גם אם המים קרים, כשאתה קצת מצונן או כשכואב הגב מהציוד, זה דבר אחר. העובדים כאן יודעים שהם צריכים לעשות את זה כי אין מישהו אחר שיטפל בבעלי החיים. לא לכולם יש את הערך המוסף הזה של להיות מטפל בבעלי חיים.

"אי אפשר לעשות את העבודה הזאת ולהיות מאה אחוז נורמאלי. זה לא אנשים שיושבים במשרד. זה אנשים שאוהבים בעלי חיים, ולא במקרה חלק מהעובדים שלנו הם אנשים שעושים מילואים, ומתנדבים בעמותות ובמקומות אחרים, אנשים שאוהבים להשפיע. האנשים שעובדים פה הם לא סטנדרטיים. יהיה עליהם קצת מלח, מחוספסים, קצת פצעים על הידיים, שיער שרוף בקצוות. גברים ונשים. זו לא עבודה שמתאימה לכל סוגי האנשים. זה אנשים שאומרים אני פה באש ובמים. אני עושה את התפקיד הזה. אבל זה סוג עבודה שאני ורוב העובדים כאן לא היינו מחליפים בשום עבודה אחרת.

"אתה שם במים, 'עוד יום במשרד'. כריש שוחה בצורה  מלכותית סביבך, מגיע עטלף ים ואתה נותן לו לאכול והוא אוכל לך מהיד צדפות לפיצוח, ופתאום מגיע איזה דג ונושך לך את האצבע. זה לא משהו שאפשר לקבל במקום אחר. הביס באצבע כואב, הוא מדמם, הוא יכול להזדהם. אבל עדיין כל התהליך, כל הדבר הזה, הוא שווה את הכל".

מחויבות טוטאלית, פיזית ונפשית

צוות הצוללנים של המצפה מתייצב ב-7:00 ומבצע בממוצע שלוש צלילות עד סוף יום העבודה בשעה 17:00, אבל המצפה עצמו עובד ללא הפסקה. "יש שומר לילה שמפקח על המערכות ועל בעלי החיים" מסביר לוי. "אנחנו מחוברים לאפליקציות של המקום גם, אבל עדיין אין כמו האהבה והפיקוח האנושי". בעיות טכניות והפתעות כמו המלטה או מוות של בעלי חיים עשויות להתרחש גם באמצע הלילה ולכן הוא מתייחס לעבודתו כאל כוננות של 24 שעות ביממה.

"לעבוד פה במצפה זאת מחויבות טוטאלית, פיזית ונפשית. אתה לא יכול שלא להיכנס לזה. אם אתה עושה טעויות זה יכול לעלות ביוקר ובחיי בעלי חיים, בסופו של דבר היכולת לבוא לעשות את זה באה מהלב".

לוי אומר שצוללן צריך לדעת לזהות את בעלי החיים, להכין את האוכל שלהם ולבצע האכלה, שהיא אחד הכלים החשובים למעקב אחר מצב בעלי החיים. "כמו אצל בני אדם, ברגע שמישהו לא מרגיש טוב זה משפיע על התיאבון לפני הכל. כשאנחנו מזהים בעיות מוקדם אז עוד אפשר לטפל בהן".

להבין את בעלי החיים

צוללן במצפה התת ימי צריך ללמוד להבין את בעלי החיים. "הם מדברים אלייך" אומר לוי. "אלמוגים, ספוגים וצבים. גם כריש מדבר אלייך, ואתה צריך ללמוד את השפה. לא כולם מסוגלים לזה. התקשורת איתם הדדית, והכרישים לדוגמה מזהים את הצוללנים שנכנסים למים. כריש הוא לא רוע בהתגלמותו. הוא מתקשר, הוא משדר. כריש עצבני ישדר עצבנות. ואנחנו נכנסים ויודעים לזהות את זה ויודעים לפעול לפי הנוהל".

יום העבודה של הצוללנים מתחיל בסיבוב בתצוגות השונות: צבי הים, הכרישים, שונית ים סוף, המצפה והאקווריומים.  "עושים את זה ככה שיהיו כמה שיותר עיניים על כל תצוגה, ולפי זה קובעים מה הדברים שיש לעשות היום".

היכולת לזהות בעיות ומצוקות של בעלי החיים, מסתבר, נרכשת עם הזמן. "ככל שעובד צובר ניסיון הוא רואה יותר טוב. אתה יכול לזהות דגים חולים או פצועים לפי ההתנהגות שלהם, לפי הצבע ועוד. אנחנו פוגשים את בעלי החיים כל יום באותו שעה. אנחנו כבר יודעים פחות או יותר מה כל דג עושה בשעה הזו, איפה הוא צריך להיות ואיך הוא מתנהג. אם הוא שוחה מהר או לאט. ברגע שרואים שיש שינוי אז נדלקת נורה אדומה, אבל זה משהו שצריך ללמוד".

אתה יכול לתת דוגמה?
"באחד הבקרים הגענו וראינו על אחת מהפטישונים ("כריש פטיש" – י.א) שהיא התנהגה בעצבנות. כשבחנו אותה יותר מקרוב ראינו שריטה באזור הזימים, מה שהדאיג אותנו. נכנס צוללן כדי לבדוק את השריטה מקרוב ולהבין אם זה מבעל חיים אחר, והבנו שזאת שריטה שנגרמה ככל הנראה מהתצוגה. זוג צוללנים עשה סריקה לאורך כל הבריכה עד שגילו לוח מתכת חד שהחזיק איזושהי מסגרת וזז מהמקום. הלוח תוקן מיד כדי למנוע את המשך הפגיעה, והכרישה כמובן החלימה".

גם הוא עצמו עדיין לומד, אחרי עשרים ושש שנים בתפקיד. "המדע משתנה. אנחנו חושבים שאנחנו יודעים משהו ומגלים שהוא בכלל לא נכון וכל מה שחשבנו 25 שנה זה לא נכון כי יש תגליות חדשות. לפעמים עובד חדש יכול לבוא ולשאול 'למה?' אחרי עשרים שנה שאף אחד לא שאל את זה, ואני צריך לבדוק".

לא מסוכן, יש הרבה סכנות

צלילה באקווריום לצד כרישים נשמע כמו עיסוק מסוכן. אבל לטענת לוי, "צלילה זה עניין מאוד בטוח אם עובדים לפי הנהלים. מצד שני, אכן יש הרבה סכנות. אנחנו מתעסקים פה עם בעלי חיים, כולל בעלי חיים טורפים וארסיים, עם חשמל ומים. ועדיין, רוב הפציעות הן מסכיני או  גב שנתפס מהרמה לא נכונה. הנהיגה הביתה בסוף היום, ולא הצלילה עם הכרישים, היא החלק המסוכן של העבודה".

הביטחון של הצוללן, לדברי לוי, נשען בעיקר על אמון. "אי אפשר לפקח כל דקה על צוללן בצלילה. אתה צריך להאמין בעצמך, ואני בתור מנהל מאמין בצוות שיבצע את המקסימום. ברגע שאתה צולל עם מישהו אתה בונה מערכת אמון שהיא שונה מכל דבר אחר. החיים שלך בידיים שלו, והחיים שלו בידיים שלך".

מעגל החיים

המצפה התת ימי מתפקד גם מרכז הצלה לבעלי חיים. "יום יום אנחנו מצילים בעלי חיים. אנחנו גם מטפלים בבעלי חיים שמגיעים מהים, צבים, דגים, כרישים. ההרגשה היא מדהימה. אני עדיין מתרגש מלטפל בבעלי חיים, כל פעם מחדש".

וכשלא מצליחים לעזור?
"אחד המקרים הכי טראגיים מבחינתי התרחש לפני כשלושה חודשים. בעונת הרבייה, הצבות נושכות אחת את השנייה. אחת הצבות ננשכה בחלק של הזנב ונפצעה בצורה כזו שלא היה ניתן להציל אותה. זה היה מאוד קשה. זה לא יום ועובר. זה שבוע שלם שכולם עצובים ובדיכאון. לא מחייכים. ומצד שני, 'דה שואו מסט גו און'. יש פה קהל שמשלם כסף והוא רוצה לראות את הצוללן בהאכלה עושה לו כיף, ולצוללן לא בא לעשות כיף היום כי מת לו אחד הצבים.

"אגב, מדובר בצבה דרך אגב שנולדה כאן לפני 26 שנה. היא בקעה מהביצה כמה חודשים לפני שהתחלתי לעבוד פה. כל השנים האלה, זה אלפי האכלות וטיפולים ואין מה לעשות. בתור צוללן לא בא לך לחייך ולעשות שלום לקהל. אבל בזכות הקהל המקום הזה קיים, אז צריכים לשים מסכה שמחה ולעשות את זה.

אני מגיע הביתה, ואשתי מסתכלת עליי ואני אומר לה, עזבי. מת לנו צב. והיא יודעת. והילדים יודעים שאבא בדיכאון יום-יומיים וזה עובר. ואז מגיע צב חולה מהים, אתה מטפל בו, והמעגל חוזר בצורה כזאת".

מדור לדור

מבחינתו של לוי, המצפה התת ימי באילת הוא עסק משפחתי, ולא רק כיוון ש"כולם פה כמו משפחה" לדבריו. אביו היה המנכ"ל הראשון, והבת שלו, תלמידת תיכון, עובדת כמוכרת במקום. "המצפה חוצה דורות. אנשים מגיעים לפה בתור ילדים, אחרי זה הגיעו לפה בתור הורים ועכשיו הם מגיעים בתור סבים וסבתות. החוויה שהם מקבלים פה והיכולת שלהם לשתף באותו עולם מקסים זה משהו שלא ראיתי בשום מקום אחר".

מתוך האהבה הגדולה של לוי למצפה, מגיעה ביקורת על היחס של העיר אילת למוסד הייחודי, ועל הזנחת החינוך הימי בעיר. "בתור ילד אילתי, אני חושב שאילת עושה טעות עצומה. כבר בתור ילד, בזמן שחברים שלי גלשו, אני התעניינתי במה שקורה מתחת למים, אבל את לימודי הביולוגיה הימית עשיתי בפלורידה. יכולנו להיות מרכז לביולוגיה ימית לנוער, ואנחנו לא. כשאני למדתי בתיכון היתה מגמת הנהלת חשבונות ומגמת פקידי קבלה. ראו את האילתים כנותני שירות לבתי המלון, ועד היום זה מתפספס.

"אילת כעיר הייתה צריכה להיות מובילה  ברמה העולמית במחקר ימי. יש לנו את המצפה, יש את האוניברסיטה, יש לנו פה אנשים שרוצים לעשות את זה. הדבר הכי חשוב זה שיש לנו אוצר טבע שאין אותו באף מקום אחר והוא סופר נגיש, ובכל זאת דברים לא קורים".