רק לפני שבוע חל הראשון בספטמבר. השנה, עבור רבים מאתנו התאריך הזה סימל את סוף החופש (הילדים), עבור אחרים את תחילת החופש (ההורים) וישנם גם כאלה שהתאריך הזה מהווה התחלה חדשה עבורם ועבורן ואני ביניהן. בתי בת השנה וחודשיים הלכה בפעם הראשונה לגן צבעוני של נעמ"ת.
ביום הראשון נשארתי איתה בגן למשך שלוש שעות. השתדלתי לא להיות צמודה אליה, אבל תמיד להיות במקום שהיא יכולה לראות אותי. במהלך השעתיים הראשונות, היא בכלל לא התייחסה לנוכחות שלי, ספק אם בכלל ידעה שאני שם. לאחר שעתיים, שבהן אני גאה מחד על העצמאות של בתי, ומאידך מודה שגם קצת נעלבתי, פתאום היא קוראת "אמא!". באינסטינקטיביות, אני מתרוממת ממקומי והולכת אליה. "אמא כאן", והיא מסתכלת עלי במבט שאומר "מה נלחצת? רק עשיתי בדיקת נוכחות". כך הבנתי שהיא ידעה טוב מאוד שאני תמיד ברקע. דואגת ושומרת.
ביום השני כבר השארנו אותה שם לבד ובימים הבאים העלינו את מינון ה"לבד" בגן. ולמרות הגאווה הגדולה, הדאגה והחששות היו כמובן, כפליים. ביום השלישי היא חזרה עם נשיכה בגב, ביום הרביעי היא חזרה עם פנס בעין ולאחר כמה ימים עם נשיכה במרפק. קשה לתאר כמה ואיך הלב נחמץ לדעת שהכאיבו לה, אבל אני סומכת על הנסיכה שלי שתלמד להתמודד. אני רוצה שהיא תלמד להגן על עצמה ומקווה שהיא לא פוגעת באחרים, אלא רק עומדת על שלה ועל של אחרים. לימדתי אותה לומר "לא!" בתקיפות ואסרטיביות. ימים יגידו אם היא תשתמש בזה למטרה הראויה או שתשתמש בכך נגדנו לסמן שהיא לא רוצה ברוקולי או ללכת לישון.
הבוקר קיבלנו הודעה שביום שלישי תחל שביתה. מה שביתה? עד הודעה חדשה? שבוע וחצי אחרי שהתחלנו את השנה? מה נעשה עם הקטנטנה שלנו? מי ישמור עליה? להוציא עכשיו עוד כסף על שמרטף או להישאר איתה בבית? ולכמה זמן? ומעל לכל, עד שהילדה התרגלה לגן ולסדר היום החדש, שוב לשנות לה את ההרגלים?
ואחרי שפרקנו את הכעסים והתסכולים ומנינו את המחירים שאנחנו נאלץ לשלם, כדאי גם להסתכל על התמונה הרחבה יותר – בישראל כיום אחד מכל ארבעה ילדים יכול להתקבל למעון מפוקח ומסובסד על ידי משרד העבודה והרווחה. וגרוע מכך, בשל המחסור בתקציבים הארגונים מתקשים לעמוד בדרישות הפיקוח. כך שבעצם גם בהסתכלות על התמונה הרחבה יותר ניתן לראות שאנחנו משלמים את המחיר בכל מקרה ובמקרה כזה, עדיפה השביתה לצורך קידום שינוי, על פני המצב הקיים.
בסופו של דבר, כל בוקר אנחנו משאירות ומשאירים את האוצרות הכי יקרים לנו בטיפולן של הגננות והסייעות הלבביות ומקווים שהם מקבלים את הטיפול הטוב ביותר שניתן לתת, לא? אז כמו שבעבודה, אנו מצפים לקבל את התנאים והיחס הטובים ביותר כדי שאנחנו נבצע באופן מרבי את עבודתנו נאמנה, על אחת כמה וכמה כשמדובר בנשים שדואגות לילדנו ומאפשרות לנו לצאת לעבוד, להגשים את עצמנו ולהביא פרנסה הביתה.
