"מהמשחקים האולימפיים יוצאים גיבורים, למשחקים הפראלימפיים מגיעים גיבורים". המשפט המרגש הזה לקוח מהסרט התיעודי "עוף החול" (נטפליקס), המספר את סיפורם של המשחקים הפראלימפיים, ומציג סיפורים אישיים של ספורטאים בעלי כוח רצון בלתי רגיל, שקשה להישאר אדישים אליו. לכל אחד מהספרטאים והספורטאיות סיפור חיים אישי, מורכב ושונה, אבל לכולם משותפת ההתגברות על מגבלות גופניות וחברתיות.
אולימפיאדת טוקיו 2020 התברכה בגיוון: בלאומיות, בגיל, במגדר ובמוצא המנצחים. המשחקים הפראלימפיים הם גן עדן של גיוונים. שום דבר שם אינו "נורמלי", אבל כמו שמאיר אריאל ז"ל אמר פעם: "אתם חושבים שאני לא נורמלי להיות נורמלי?". המשחקים הפראלימפיים חוגגים את השונות והייחודיות של כל ספורטאי, והשונות הזאת היא בעלת ערך.
לקיום המשחקים הפראלימפיים יש שתי משמעויות עיקריות: אחת עבור הספורטאים, שמקבלים הזדמנות לבלוט בתחום הצטיינותם; והשנייה, הלא פחות חשובה, עבור הצופים, שמקבלים הזדמנות להיחשף לספורטאים וספורטאיות בלתי רגילים, שנעדרים כמעט לחלוטין מהמיינסטרים התקשורתי.
***
בעבר, היו מדינות שראו במגבלה משהו שצריך להסתיר. כך לדוגמה, כשהמשחקים האולימפיים נערכו בברית המועצות ב-1980, סרבו הרוסים לקיים אצלם את המשחקים הפראלימפיים, שנאלצו לנדוד להולנד. דוגמה נוספת: במשלחת הסינית למשחקים הפראלימפיים בלוס אנג'לס 1984, היו בסך הכל 24 ספורטאים (ממדינה עם 83 מיליון בעלי מוגבלויות). לריו 2016 הסינים כבר שלחו 327 ספורטאים.
כשהמשחקים התקיימו בפעם הראשונה ברומא 1960 השתתפו בהם 400 ספורטאים מ-23 מדינות; 12 שנה אחר כך, המשחקים הפראלימפיים התקיימו בהיידלברג, מערב גרמניה, בהשתתפות כ-1,000 ספורטאים מ-41 מדינות. במשחקים בטוקיו משתתפים כ-4,400 ספורטאים מ-167 מדינות. הצמיחה הזו מסמלת, בין השאר, את האופן שבו החברה משנה את יחסה לאנשים עם מוגבלויות.
***
המגבלה היא מרכיב בזהותו של האדם הפרטי, משהו שצריך לחיות איתו ולא משהו שצריך ל"תקן". במשחקים הפראלימפיים הספורט מגדיר את המשתתפים ולא המגבלה. במשחקים הפראלימפיים כולם שונים, מיוחדים וחד פעמיים.
הספורטאים הפראלימפיים לא זקוקים לרחמים על היותם יוצאי דופן, הם זקוקים להזדמנות להוכיח מה הם שווים, ובכך גם לשנות את האופן שבו אחרים רואים אנשים עם מוגבלויות. לא רק בספורט.
