המתיחות בין ישראל לפולין, הולידה בשבוע שעבר התייחסות של סגן שר החוץ הפולני, פאוול יבלונסקי, למסעות הנוער הישראלי לפולין. "טיולי הלימוד מישראל לפולין", אמר יבלונסקי, "אינם מתקיימים כראוי. מדובר בתעמולה המבוססת על שנאת פולין שנשפכת לראשיהם של צעירים מגיל בית ספר. אנו בוחנים את העניין ונקבל החלטות מתאימות".
דבריו לא נופלים על אוזניים ערלות. גם בישראל נשמעות קריאות לבטל את המסעות, בטענה שהם לאומניים, מעודדים שנאה לאחר, ומהווים ניצול ציני של בני הנוער. אך מתנגדי המסעות לא לוקחים בחשבון את ההשלכות ארוכות הטווח של ביטול המסעות, שעלול להוביל, בתהליך מזדחל, להשכחה והכחשה של השואה.
***
"שהר הזיכרון יזכור במקומי / זה תפקידו", כתב יהודה עמיחי. "שהגן לזכר יזכור / שהרחוב על שם יזכור… שחיית השדה ועוף השמים יאכלו ויזכרו / שכולם יזכרו / כדי שאוכל לנוח".
"לא! לא! אין זה מתפקידו של הר לזכור", כתבה ההיסטוריונית, ד"ר תמר קטקו, בספרה החשוב "מקרח ברא אותם", "לא מתפקידם של רחוב, של בית תפילה או של אנדרטה, וודאי שלא מתפקידה של אשפה. זה תפקידו של כל יהודי, וכל אדם באשר הוא, לשנן ולהחיות את הזיכרון בכל דור ודור…".
לדבריה, בני הדור השני והשלישי מפעילים "מנגנוני בלימה כדי לנסות ולהיפרד מהזיכרון, ליצור את הנתק המיוחל ולהיות מסוגלים להפוך דף בספר ההיסטוריה".
***
אפשר ומותר לבקר את הנסיעות לפולין; נכון, רבים מבני הנוער נוסעים בגלל "החבר'ה" ולא ממניעים נכונים. צריך, לקיים תהליך הכנה משמעותי יותר למסע, ארוך ומקיף. אבל אין למסעות תחליף.
אפשר לצפות בסרטים והצגות באולם ממוזג, ללכת למוזיאונים ומכוני שואה, ולשוחח בקפיטריה על התמונות והעדויות, אבל אין שום דבר שיכול להחליף שבוע שבו בני הנוער מתנתקים מהמסכים, מהיומיום, ומקדישים את זמנם, בהובלת אנשי חינוך מהמעלה הראשונה, ללמוד על דילמות ערכיות ואנושיות, על יהדות וציונות, ולברר יחד שאלות זהות.
בגיל הנעורים, בני הנוער פתוחים ומוכנים להכריע בסוגיות זהות, אנושיות, אוניברסליות ויהודיות, ובשלים ולקבל החלטות על המשך חייהם (לא רק לבחור להיות צמחוני או טבעוני), לבחור לשנות את המציאות סביבם ולחתור לעולם ללא אושוויץ, ללא פצצת אטום; לעולם של "לעולם לא עוד".
